מעשה פלגש בגבעה

אחד מהסיבות לשמחה הגדולה בט"ו באב כרוכה במעשה ב'פלגש בגבעה', שהתיקון לתוצאת המעשה הייתה שבנות ישראל היו מחוללות בכרמים כמובא באריכות במאמר זה, כעת נרחיב את המאמר, והידוע עליו.

איש משבט לוי הגר בהר אפרים, לקח פילגש מבית לחם יהודה.

לאחר תקופה, מצא בה פגם והקפיד עליה, מחמת הקפידה ברחה הפילגש לבית אביה שבית לחם, שם שהתה במשך שנה וארבעה חודשים.

בתום התקופה הגיע אליה האיש, וניסה לשכנע אותה לחזור.

לאחר שהות של כמה ימים בביתו של אביה, שניסה להשאיר את בתו אצלו ועיכבם אצלו רבות, יצאו האיש פילגשו ונערו, מחמת העיכובים רק לעת ערב הגיעו לדרך ההר צפונה, אך לא הספיקו להגיע אל עירם.

כשהגיעה שעת החשכה, היו הם ליד יבוס, היא ירושלים, שעוד הייתה עיר יבוסית. האיש סירב לעצת נערו ללון ביבוס, בנימוק ש"לא מבני ישראל הנה", והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין – בגבעה או ברמה.

עם חשכה נכנסו ל'גבעה' עיר מערי בנימין.

האירוח ומפגש מזעזע עם התושבים

עם כניסתם לגבעה, חיפשו היכן להתאכסן, אך איש לא רצה לארח אותם מלבד איש זקן מהר אפרים שהגיע מהשדה, שהסכים להכניסם הביתה, להאכילם ולהשקותם.

בעודם סועדים הקיפו את הבית אנשי העיר, ודרשו להוציא את האיש החוצה במטרה להתעלל בו, המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, ויעץ שבמקום זאת, הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח.

על אף סירובו של ההמון, הוציא האורח את פילגשו בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה. לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית, עד אור היום.

כאשר קם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. כשראה שהינה מתה, לקח אותה לביתו.

בביתו ביתר את גופתה לשנים עשר נתחים, ושילחם לכל חלקי הארץ, חלק אחד לכל שבט, במטרה לעוררם על המעשה המזעזע שחוללו בני בנימין באורחיהם.

עם ישראל הזדעדע מהמעשה עמוקות, באומרו "לא-נהיתה ולא-נראתה כזאת, למיום עלות בני-ישראל מארץ מצרים, עד היום הזה; שימו-לכם עליה, עצו ודברו".

עם ישראל מחליט לקום ולהעניש את עושי המעשה

העם נקהל כאיש אחד אל העיר מצפה, שם ביקשו מאנשי שבט בנימין להסגיר לידיהם את האנשים שעשו את המעשה כדי להענישם בעונש מוות.

לאחר שאנשי בנימין סירבו, הם הכריזו מלחמה על שבט בנימין המוגדרים כגיבורי מלחמה, בהכריזם שמי שלא יעלה למלחמה יומת, וגם נשבעו, שלא לתת מבנותיהם לבנימין לנשים.

המלחמה התנהלה בשלוש מערכות, כאשר בשתיים הראשונות הפסידו בני-ישראל למרות העדיפות המספרית הגדולה (400,000 לעומת 26,700 לוחמים), ולמרות אישור של האורים ותומים ששאלו בהם האם לעלות למלחמה, ובכל אחד מהימים נהרגו עשרות אלפי לוחמים מישראל (22,000 ביום הראשון ו-18,000 ביום השני).

רק במערכה האחרונה ניצחו ישראל את בני בנימין, בניצחון זה הכו כמעט את כל בני בנימין, ושרפו באש את עריהם. רק שש מאות איש מבני בנימין נותרו בחיים.

הצלת שבט בנימין מכליה

לאחר הניצחון, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל – שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין.

עקב כך, נקטו שני צעדים: ראשית, החליטו לממש את השבועה להרוג את מי שלא השתתף במלחמה. כך, יצאו למלחמה על אנשי יבש גלעד, הרגו באנשיהם ולקחו ארבע מאות בתולות בשביל אנשי בנימין.

בכך פתרו חלק מהבעיה אולם פתרון זה לא הספיק מכיוון שהיו שש מאות מבני בנימין והיו ארבע מאות בתולות וחסרו מאתיים לשאר הגברים.

ועל כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו יצאו ויחוללו בנות העיר בכרמים (ט"ו באב), כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך, לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון.

וט"ו באב נחשב מאז גם מחמת כך ליום שמחה, על שהצליחו להציל את שבט בנימין מכליה.