נדנודים

שאלה


כבוד הרב שלום,

יש לי שני בנים הבכור בן 3.5  הקטן בן שנה. מאד קשה לי לאחרונה עם בני הבכור מילד רגיש נבון ומשתף פעולה בדרך כלל הפך לילד שמרבה לכעוס להתווכח על דברים בסיסיים מאד כל בקשה מלווה בבכי או בטון דורש משתמש במילים שבעיני אינן ראויות כמו “אני לא אהיה חבר שלך” “ את מציקה לי״ כשמסרבת לבקשותיו “את עקשנית” וכדומה.  אם דרך ההתנהלות אינה בכעס וויכוח אז היא בבכי, מבקש בטון מפונק מבקש שירימו אותו יאכילו אותו למרות שיודע לאכול בגפו וכדומה. אני מבינה שאולי חסרה לילד תשומת לב אבל אנחנו לא מפסיקים אפילו להגיע הביתה מהגן וכבר באוטו מתחילות הבעיות. ניסיתי רק למחות על התנהגותו, התעלמתי, על דבור לא מכבד הענשתי ניסיתי לחבק ולתת יותר תשומת לב דווקא ברגעים אלו כדי לחזק אך ללא הועיל… אשמח לעצה

תשובה


יתכן שניתנת תשומת לב רבה לקטן ומשום כך, “הפך ללא רגוע”. בכל אופן תופעת “הנידנודים” הינה מצויה בגיל זה ובפרט אצל הבנים, ומשום כל אל לנו להבהל ועלינו להסתכל על זה “מלמעלה” ולנסות לעזור לילד לצאת מהסבך ואפשר גם עם יוזמה לגרום לכך שפחות יכנס למצבים כאלה. וכדלהלן.

באופן כללי חשוב ליצר לילד בגיל זה תעסוקה, צעצועים מתאימים, ואם אפשר מאוד כדאי לסדר לו חבר טוב שיבוא לשחק עמו, ובילד מוכשר אפשר להביא לו מורה פרטי לקידום בקריאה וכו’. בשעת הסערה אין צורך להיות עניניים בנושא המדובר או בתלונה או בקשה, אלא יותר להקשיב ולהנהן ולהשתתף. ואם אפשר לא לספק תשובות ברורות לדרישותיו, אלא כמו “נראה” וקודם “נגיע הביתה” וכדומה לנסות להסיט את השיחה למחוזות שאנו מעונינים כמו “מה יש לך ביד מי הביא לך את זה וכו'”.

כמובן שאל לנו לתת לו לפנות אלינו בחוסר כבוד, ולדרוש ממנו כמו “לאמא לא אומרים את מציקה”

ולהבהיר לו שאיננו מסכימים לך. ואף להעניש בעת הצורך.

עוד צריך לדעת, שבאופן כללי נתינת תשומת לב, חזוקים ומחמאות מועילים בעיקר אם נתונים הם כדבר שבשגרה, טרם ‘שעת הסערה’, ולכן את זה צריך לחזק, תוך כדי העדפת הגדול על הקטן וחיזוק מעמדו.

אבל ב’שעת הסערה’ עצמה יש לנהוג כנ”ל ולמעט בחיזוקים ומחמאות, המתפרשים כחולשה בעת זו.

 

למסירת פדיון נפש
נגישות