parallax background

סוכות

סוכות


חג הסוכות, הוא חג שנחגג במשך שבוע ימים, שיומו הראשון הוא חג שאסור במלאכה, ושאר הימים מכונים חול המועד, שהם מועד וחלק מחג הסוכות, אך מותרים ברוב המלאכות.

מצוותיו העיקריות של חג זה הם שניים, הישיבה בסוכה, שעל שם זה אף נקרא שמו של החג, והישיבה כוללת אכילה ושינה בסוכה שזה חיוב גמור, ובלילה הראשון אף יש חיוב לאכול כזית פת בסוכה, וגם שאר דברי היום יום ראוי ומצווה לעשותם בסוכה.

מצווה נוספת שמסמלת את חג הסוכות, היא מצוות ארבעת המינים, שהקב”ה ציווה את עם ישראל, ליקח בחג הסוכות לולב, ואתרוג, הדס, וערבה, ולאגוד אותם יחדיו, ולנענעם מדי יום.

 

ארבעת המינים האלו הינם כנגד ארבעה קבוצות בעם ישראל, שאתרוג שיש בו טעם וריח, מסמל את הצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים, והערבה שאין לה לא טעם ולא ריח, את הרשעים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, והדס שיש לו ריח ואין בו טעם, את אלו שיש להם מעשים טובים ואין בהם תורה, ולולב שהוא מעץ התמר שיש לו טעם ואין לו ריח, את אלו שיש להם תורה ואין להם מעשים טובים, ובחג הסוכות כולם נאגדים יחד באגודה אחת, ומהללים ומשבחים על ידם את מי שבראם.


חג הסוכות במוסדות ברסלב "חיי עולם"

הציבור הקדוש מוזמן!


luz-s

מנהגי חג הסוכות

לעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, יבואו אומות העולם בטרוניה לפני בורא העולם, 'מפני מה מביא אתה שכר לישראל על המצוות?, אם כן הבא אף לנו מצווה אחת קלה ונזכה לחיי עולם', נענה הקב"ה ומביא להם מצוות סוכה, מיד הולכים ובונים להם סוכה בראש גגם, כשרואה הקב"ה כן, מוציא החמה מנרתיקה כבחודשי תמוז החמים, והמה מבעטים ויוצאים.

צילה של הסוכה, נמשל בלשון ספר הזהר הקדוש בשם 'צילא דמהימנותא', הצל של האמונה, שבה השכינה הקדושה מסוככת על עמה בימי החג הקדושים, וקדושתה כקדושת ישיבת ארץ ישראל, שעיני ה' אלוקיך בה, ועל כן ההסתכלות בסכך הסוכה מסוגל מאד לקרבת השם, ולחיזוק אמונת ההשגחה.

זמנה של מצוות הסוכה שבעה ימים [ובחו"ל שמונה], וצורת מצוותה אכילה ושתיה, שינה וטיול בין דפנותיה הקדושות של הסוכה. שיעור הדפנות הסוכה [מינימום] ב' דפנות סמוכות אחת לשניה [כמו האות ר'] ועוד טפח לדופן שלישית, והוא כעין זרוע המחבקת, שבה חובק אותנו הקב"ה בימי החג הקדושים.
'אושפיזין' פירושו 'אורחים', פנים חדשות של "אושפיזין עלאין קדישין" והם נשמות שבעה אבות, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, אשר לפי בעלי המקובלים יבואו בימי חג הסוכות לבקר ולראות כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, כל אחד ביום אחד מימי סוכות, וכדי לזכות לראות בהוד זיו אושפיזין הרוחניים מצוה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים והם עניים מהוגנים בני תורה לסמוך על שלחנו איש אחד בכל יום מימי החג. המנהג הזה לקוח מהזהר (אמור ק"ג: ק"ד.) וזה לשונו: 'בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא (בסוכה) דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא (תפרוש כנפיה) עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדקייא אחרנין ודוד מלכא שווין מדוריהון עמיה וכו'. ובעי בר נש למחדי בבל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשיירין עמיה וכו', רב המנונא סבא כד הוי עייל לסוכה הוי חדי וקאים על פתורא וקאים על רגלוי ומברך ואומר בסוכות תשבו. תיבו (שצו) אושפיזין עילאין תיבו, תיבו אושפיזין מהימנותא תיבו וכו'. ובעי למחדי למסכני (עניים), מ"ט בגין דבחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא, וההוא דיתיב לזמין אושפיזין אלין ולא יהיב לון חולקהון כולהו קיימי מיניה ואמרין 'אל תלחם את לחם רע עין' וגו'. [מועתק מהספר אוצר הדינים והמנהגים]

{תרגום חפשי של דברי הזהר} [בשעה שבן אדם יושב במדור זה של האמונה [בסוכה], השכינה פורסת כנפיה עליו מלמעלה ואברהם וחמישה צדיקים אחרים ודוד המלך מייחדים את מקומם בסוכה וכו', וצריך האדם לשמוח בכל יום ויום בפנים מאירות, באלו האורחים ששורים איתו וכו', רב המנונא סבא כאשר היה עולה לסוכה היה שמח, ...ועומד על רגליו, ומברך ואמר 'בסוכות תשבו', שבו אורחים עליונים שבו... וצריכים לשמח את העניים. מהו הטעם. הוא משום שחלקם של אלו האורחים [שבעת הרועים] שהזמין לסעודתו, שייך לעניים. ואותו היושב בצל הזה של האמונה, ומזמין האורחים העליונים האלו, אורחים של האמונה, ואינו נותן להם חלקם מן הסעודה, דהיינו לעניים, כל האורחים עומדים ממנו, ואומרים אל תלחם את לחם רע עין וגו'.]
אמרו רבותינו זכרונם לברכה מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. ומקור השם 'בית השואבה' הוא מדברי הפסוק (ישעיה י"ב) 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', שהיו שואבין מים בליל כל יום ויום מימי חול המועד לנסך על גבי המזבח. ובדברי המדרש [ילקוט שמעוני] כתוב "אמר רבי יצחק למה קורין אותו 'שמחת בית השואבה' שמשם שואבין רוח הקודש", ובאמת כן היה לנביא ישראל יונה בן אמיתי שקיבל את נבואתו על העיר נינוה אחר ששמח בשמחת בית השואבה בימי חול המועד סוכות בבית המקדש.

ובאותם ימים כל כך היתה גדולה שמחתם עד שלא היו נותנים שינה לעיניהם אלא מעט, שהיו מניחים ראשם אחד על כתיפו של חבירו, וראשי בני ישראל הצדיקים של אותו הדור היו מפזזים ומכרכרים בכל עוז לכבוד שמחה זו וכמו שמובא בגמרא מסכת סוכה [דף נ"ג ע"א] 'אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה, היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו וכשהוא משתחוה, נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן'

וזכר לשמחה נפלאה זאת, שהיתה בזמן בית מקדשנו, נוהג גם היום עם ישראל בכל תפוצותיו, לשמוח לרקוד ולפזז, בכל אחד מימי החג הקדושים, לכבוד ה' יתברך, שבחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, ועל ידי זה לזכות להשראת רוח הקודש והנבואה, שאינה שורה אלא מתוך שמחה.
הצדיקים הגדולים שידעו מהו סוד נטילת ארבעת המינים, וכמה גדול כוחם להגן על עם ישראל ועל העולם כולו, יכלו לבלות שעות שלמות בנענועים, והיו שאף נצרכו להחליף מדי יום את ארבעת המינים מרוב שנהרסו מהנענועים, ויש לדעת ולהבין מה הם הארבעת המינים, ומהם הנענועים, וסוד אגידתם.

הקב"ה ציווה על בני ישראל ליטול בחג הסוכות "ארבעת המינים", שזה מורכב מארבעה סוגים של צמחים, אתרוג, לולב שהוא ענף של עץ תמרים, שלושה ענפי הדס, ושני ענפים של ערבה, וחלק מהמצווה זה לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה, ולנענעם יחד עם האתרוג.

ובכל יום מימי חג הסוכות לבד מיום השבת, נוטלים את הארבעת המינים בתפילת שחרית, ומנענעים אותם לכל ארבע רוחות השמים, תוך כדי תפילת ה"הושענות", שמתפללים ומתחננים לה' שיושיענו מכל הצרות והמצוקות, עם הארבעת המינים הקדושים ביד.

האתרוג, מסמל את הצדיקים שיש בהם מצוות ומעשים טובים, כאתרוג שיש בו טעם וריח, והלולב שיש בו טעם בעץ אך אין בו ריח, מסמל את היהודים שיש בהם תורה ובלי מעשים טובים, וההדס שיש בו ריח את מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה, והערבה את אלו שאין בהם מאום לא תורה ולא מעש"ט, ואת כל אלו מאגדים-מאחדים, ומנענעים לכל רוחות השמים להגן עלינו מכל נזק שיבוא מכל כיוון ורוח.

בימי שמחת בית השואבה חל יום הסתלקותו של רבינו הקדוש והנורא רבי נחמן מברסלב זיע"א, ביום חול המועד סוכות, ח"י תשרי, ובנת תק"ע. ביום זה חוגגים ושמחים בהילולת רבינו הקדוש ומדברים מדברי תורתו ושיחתו בכל קהילות קודש דחסידי ברסלב ברחבי העולם.

על שעת פטירתו כותב ר' נתן תלמידו בספרו ימי מוהרנ"ת וזה לשונו 'ומצאתיו פניו מגולה, והיה כמו מחייך קצת, ונוראות זכות קלסתר פניו הנוראות אז היו ממש כמו תואר פניו בחייו, בעת שהלך בביתו אנה ואנה וחשב מה שחשב שהיה מנח עליו כל מיני חן אמיתי שבכל העולמות, אותו החן הנורא והיופי הנפלא היו עליו אז בעת שראיתיו מונח על הארץ, ואי אפשר לצייר זאת כי-אם למי שזכה לראותו בחייו בעת הנ"ל כשהלך בביתו אחת הנה ואחת הנה', עד כאן.

ומקום גניזתו, אשר בחר לו עוד בחיים חיותו, בבית החיים בעיר אומן אשר בארץ אוקרינה, והוטב בעיניו להיטמן שם מכיוון ששם היה קידוש השם גדול, כאשר רבבות של יהודים נעקדו שם על קידוש השם בפרעות הגוים שהתחוללו שם כמה מאות שנים לפני, ואמר ששם באומן ישנן רבבות רבבות של נשמות שהוא צריך להעלותן בזמן פטירתו [שהרי הצדיקים הגדולים בהסתלקותם מן העולם מעלים איתם נשמות הנידחות שעדיין נמצאות בזה העולם, וכן נשמות הנידונות בגהינום גם כן מעלים אותם משם]. "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם"

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

יום הושענא רבה, חל ביומו האחרון של חג הסוכות, והינו חלק בלתי נפרד מחג זה, ישנם משמעויות מיוחדות ליום זה, וכן מנהגים רבים שנוהגים בו.

בליל יום הושענא רבה, נוהגים רבים מקהילות ישראל, לומר "תיקון ליל הושענא רבה", שזהו סדר לימוד מיוחד, שתוקן במיוחד ליום זה, וכן קוראים את חומש 'דברים' כולו, לקראת יום שמחת תורה שחל למחרת, שהוא יום סיום התורה.

מדי יום, בחג הסוכות, נוהגים להקיף את התיבה עם ה"ארבעת המינים", ואומרים תוך כדי "הושענות", שהם תחינות ובקשות שמבקשים מה' יתברך שיושיענו, וביום "הושענא רבה" אומרים תחינות רבות מאוד כאלו, ועושים שבע הקפות לתיבה שעליה קוראים בתורה, ולכן נקרא יום זה הושענא רבה.

מנהג נוסף שנוהג ביום הושענא רבה, זה חביטת הערבה, שלוקחים חמשה בדי ערבה, וחובטים אותם בקרקע, לזכר מצוות ערבה שהייתה נהוגה בבית המקדש. הושענא רבה הינו אף יום שמקובל כיום חיתום הדין, שבו נחתם הדין שנפסק ביום ראש השנה ויום הכיפורים, ולכן מקובל לאחל אחד לחברו ביום זה "פיתקא טבא", שפירושו שהפתק שבו נחתם דינך יהיה טוב.
בכ"ב תשרי חוגגים עם ישראל את חג "שמחת התורה", שהוא חגיגת סיום התורה, שבו סיימו את קריאת כל החמשה חומשי תורה, ומתחילים את כל החומשים שוב מהתחלה. יום זה הינו בסופו של חג הסוכות, אך מאידך הינו חג נפרד, עד כדי כך שיש איסור לשהות באותו יום בסוכה, והינו המאסף לכל חגי תשרי. ובארץ ישראל נחגג ביום שמיני עצרת, ובחו"ל נחגג למחרת יום שמיני עצרת כחג נפרד.

ביום זה שמח עם ישראל עם ספרי התורה, ורוקד ומקיף את התיבה, ונוהגים להקיף את התיבה שבע הקפות, כשבסיום כל הקפה קוראים פסוקים ופיוטים מיוחדים לאותה הקפה.

האר"י הקדוש מצפת ביום שמחת תורה היה שמח ורוקד כמעט כל היום כולו, וכל בית הכנסת שהיה אוחז עדיין בהקפות היה נכנס ורוקד עימם, והנהיג הקפות אחר תפילת מנחה, שעד אז היה נהוג רק אחר ערבית ושחרית.

מנהג נוסף ביום זה, שעושים במוצאי יום שמחת תורה "הקפות שניות", שזה הקפות נוספות שעושים במוצאי החג, לרוב חביבות התורה, וטעם נוסף, שבשעה זו מתחילים בני חוצה לארץ את הקפותיהם.


שיעור הכנה לחג הסוכות


מפי הרה"ח מורנו הרב עוזיהו אלכורת שליט"א


מהלכות חג הסוכות


כתוב בפסוק (ויקרא כ"ג, מ"ב- מג): "בסכות תשבו שבעת ימים וגו', למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". מתחלה כתוב "בסכות" חסר ו', ובפסוק שאחריו "בסוכות הושבתי" כתוב מלא, והא בכדי להורות שיש שני מיני סכות שישבו בהן במדבר, אחד סוכות של ענני כבוד, ואחר סוכות ממש, ובהן ישבו בשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג.

ומצווה זו מתקיימת בתשרי ולא בניסן אף שהיה ראוי לקובעה בניסן, שהוא זמן יציאת מצרים, אלא משום שבימות החמה אינו ניכרת המצווה, שכן הדרך לישב בסוכות בימי ניסן מפני החום, מה שאין כן בתשרי שכבר הגיעו ימות הגשמים, ועל כן מקיימים המצווה בתשרי שאז ניכר שהוא לשם המצוה.

נאמר בתורה "בסכות תשבו", היינו שהסכך מלמעלה. שזה נקרא סכך, שמסכך על האדם ומגן עליו מזרם וממטר, וכמאמר הפסוק (ישעיה ד', ו'): "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב [פי' שמש] ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר".

וששה דברים פוסלים בסכך: א. דבר המקבל טומאה [כגון כלים ואוכלין], ב. שאין גידולו מן הארץ [כגון עורות], ג. מחובר [לקרקע], ד. שחמתו מרובה מצילתו, ה. תעשה ולא מן העשוי, ו. למעלה מעשרים אמה.

לפיכך צריך שיהיה הסכך מדבר שהוא גדולי קרקע ואינו מקבל טומאה, שנאמר (דברים ט"ז, י"ג): "חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך". וקבלו חז"ל (סוכה י"ב, א') שכונת הכתוב להורות שיעשה הסכך ממה שאוסף מן הגורן ומן היקב דהיינו: הקש וענפי האילן שהם דבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, שקש וענפי אילן אין מקבלין טומאה, והן הפסולת של הגורן והיקב, ולא מהאוכלין עצמן [יין ותבואה] שמקבלין טומאה.

וגם לומדים מפסוק זה שלא יסכך בענפי אילנות המחוברים באילן, שדוקא בפסולת הגורן מסככים, דהיינו בתלוש. {ואם לאחר שנתלש נתחבר, כגון שתקע העצים בבנין נחשב לתלוש}

הסכך נקרא על שם שמגן מן החמה, ועל כן צריך להניח כל כף עד שתהיה הסוכה צלתה מרובה מחמתה. ואם היתה חמתה מרובה, פסולה מן התורה, שהרי אין כאן סכך. ולכתחילה צריך שיהיה הסיכוך קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים הנראים בלילה. ומכל מקום אם היתה מעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה. אבל אם היא מעובה כל כך עד שאין הגשמים יכולים לירד בתוכה אפילו כשיורדין גשמים מרובים, ואם כן הוי כעין בית, ופסולה משום גזרת בית.

דין דפנות הסוכה, למצווה מן המובחר שיהיו ארבע דפנות שלמות, ומעיקר הדין מספיק לה ב' דפנות המחוברות זו לזו בזווית [כמו האות ר'], ועוד אחת בשיעור 'טפח מרווח', רחוקה מאחת הדפנות בצידה האחד קצת פחות מג' טפחים, ומצידה השני-קנה, העומד בריחוק ד' טפחים, ועליהן [על הקנה והטפח] מונח עוד קנה, שנראה כצורת הפתח.

[מלוקט מספר 'חיי אדם' כלל קמ"ו]
מצות עשה מהתורה שכל אחד מישראל יטול לולב וארבעת מיניו, שנאמר (ויקרא כ"ג, מ'): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל", ובפסוק שאחרי זה כתוב "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים". וקבלו חז"ל שרוצה לומר: "לפני ה'", דהיינו במקדש, תשמחו בלולב שבעת ימים. ובשאר מקומות [שהם חוץ למקדש], ביום ראשון לבד הוא מהתורה, אלא שחכמים תקנו ליטול ארבעת המינים כל שבעה אף בזמן הזה ואפילו בחוץ לארץ, זכר למקדש.

"כפות תמרים" האמור בתורה, הן חריות של תמרים שקורין 'לולב'. "ענף עץ עבות" האמור בתורה, הוא 'הדס'. "ערבי נחל" האמורים בתורה, הוא המין הידוע הנקרא 'ערבי נחל' [ויש המהדרים ליקח דווקא מערבות שגדלו על נחל, אמנם מעיקר הדין אף שלא גדלו על הנחל כשרים לנטילה]. "פרי עץ הדר" האמור בתורה, הוא ה'אתרוג' שהוא בלשון תרגום כמו "מרגג", ובלשון הקדש הוא "הדר". וכל אלו הדברים נתפרשו מפי משה רבנו עליו השלום הלכה למשה מסיני.

נטילת ארבעת המינים היא דווקא באופן שנוטלן כולם בבת אחת, ואין מוסיפין עליהם ואין גורעין מהם. ומברכין עליהם 'על נטילת לולב, מפני שהלולב הוא הגבוה שביניהם, ולפיכך נקראים על שמו

מצוה מן המובחר שיטול לולב אחד, כמו שכתוב בתורה "כפת תמרים", 'כפת' חסר וא"ו, דהיינו [לולב] אחד. ואתרוג אחד, כדכתיב "פרי עץ", והדסים שלושה, שכך קבלו חכמים, כמו שכתוב "ענף עץ עבות", ענף אחד, עץ אחד, ועבות אחד. ושתי ערבות, כמו שכתוב "וערבי נחל" לשון רבים [ומיעוט רבים שתים]. ומכל מקום בשעת הדחק שאין לו הדס כשר, יהדר על כל פנים שיהיה בד אחד שלא נקטם. ובשעת הדחק אפלו אחד וקטום, כשר, כמו שנבאר בדין הדס הנקטם שסומכים על מי שאומר שמעיקר הדין מספיק הדס אחד.

יטול האגודה בימין והאתרוג בשמאל, לפי שבלולב יש שלושה מינין. ולא יטול כל ארבעת מינים ביד אחת, שכך סדרן הכתוב: "פרי עץ הדר", "כפות תמרים" "וענף עץ עבות" "וערבי נחל". אבל בלולב לא כתיב "וכפת תמרים", הרי שחיבר הכתוב שלושה מינים ביחד ואתרוג לבדו. ומכל מקום צריך לחברם יחד ולא לפרידם לעולם, בין בשעת הנענועים ובין בהקפה. ואיטר [שכותב ביד שמאל] נוטל הלולב בימין שלו שהוא בשמאל כל אדם, [ויש שאומרים שיטול בימין כל אדם] ואתרוג בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם. ומכל מקום בין איטר ובין כל אדם, אם הפך, יחזיר ויטלנו בלא ברכה.

[מלוקט מספר 'חיי אדם' כלל קמ"ח]
יום שביעי של חג קוראין אותו "הושענא רבה", לפי שמרבין בו לומר הושענות, לפי שבחג נדונין על המים והכל הולך אחר החתום. ולכן נוהגין להיות נעורים כל הלילה, ובשחרית [למנהג אשכנז] מרבין קצת בזמירות של פסוקי דזמרה כמו ביום- טוב, אלא שאין אומרים "נשמת", אלא תכף אחר סיום "שירת הים" ייאמר "ישתבח", [ולמנהג הספרדים אומרים לפני ה' מלך, ה' הוא האלקים כמו בעשרת ימי תשובה]

מנהג נביאים שכל אחד יטול ערבה ביום זה, מלבד ערבה שבלולב. וכיון שאינו תקנת חכמים אלא מנהג, לכן אין מברכין עליו. ואין חלוק בין ערבה זו לערבה של לולב. וכל שפוסל בערבה שבלולב, פוסל בערבה זו, מלבד אם נשרו רוב עליו שאף שפסול בערבה שבלולב, כשר בזה אפלו עלה אחד בבד אחד. ומיהו אין זה הדור מצוה. ולכן נוהגים לעשיות "הושענות" יפים. ויש נוהגין לקח ערבה ארוכה וגסה, שהרי בבית-המקדש היו לוקחין ערבה גבוה י"א אמה [חמש וחצי מטר בערך]. ואינה נטלת אלא בפני עצמה, שלא לאגד דבר אחר עמה. ומכל מקום המנהג לאגדה בעלין של לולב לנוי, אבל אינו מעכב. גם אין שעור כמה ענפים יקח. ומנהג הראוי לקח חמשה גבעולין ולא לחברם כלל עם הלולב, אלא לאחר שהקיף ההקפות עם הלולב, אז יקח הערבה הזו. ולפי שמצוותה בחבטה ונחלקו בה הפוסקים, יש אומרים שחבטה פירושו 'נענוע', ויש אומרים לחבוט אותה, ולכן עושים שניהם, דהיינו שמנענעים בה, ואחר שגמר כל ה"הושענות", חובטין אותה בקרקע חמש פעמים, ודי בזה. ומה שנוהגין שחובטין עד שיפלו כל העלין, הוא מנהג של תינוקות משום שמחה. ולאחר שחבט, לא יזרקנה על הקרקע, שהרי על כל פנים תשמישי מצוה היא, ואין לנהוג בה בזיון, אלא ישרפנה.

[מלוקט מספר 'חיי אדם' כלל קנ"ג]

סוכות


חג הסוכות, הוא חג שנחגג במשך שבוע ימים, שיומו הראשון הוא חג שאסור במלאכה, ושאר הימים מכונים חול המועד, שהם מועד וחלק מחג הסוכות, אך מותרים ברוב המלאכות.

מצוותיו העיקריות של חג זה הם שניים, הישיבה בסוכה, שעל שם זה אף נקרא שמו של החג, והישיבה כוללת אכילה ושינה בסוכה שזה חיוב גמור, ובלילה הראשון אף יש חיוב לאכול כזית פת בסוכה, וגם שאר דברי היום יום ראוי ומצווה לעשותם בסוכה.

מצווה נוספת שמסמלת את חג הסוכות, היא מצוות ארבעת המינים, שהקב”ה ציווה את עם ישראל, ליקח בחג הסוכות לולב, ואתרוג, הדס, וערבה, ולאגוד אותם יחדיו, ולנענעם מדי יום.

 

ארבעת המינים האלו הינם כנגד ארבעה קבוצות בעם ישראל, שאתרוג שיש בו טעם וריח, מסמל את הצדיקים שיש בהם תורה ומעשים טובים, והערבה שאין לה לא טעם ולא ריח, את הרשעים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, והדס שיש לו ריח ואין בו טעם, את אלו שיש להם מעשים טובים ואין בהם תורה, ולולב שהוא מעץ התמר שיש לו טעם ואין לו ריח, את אלו שיש להם תורה ואין להם מעשים טובים, ובחג הסוכות כולם נאגדים יחד באגודה אחת, ומהללים ומשבחים על ידם את מי שבראם.

למסירת פדיון נפש
נגישות