תמיד היתה השעה הזו שלא לרוחו של ר' שמאי.
במשרדו שבשדרה החמישית חש עצמו ככל יכול, גם מנהלים בכירים שהגיעו להפגש עמו הכירו ביכולותיו, וטרחו להעניק לו את ליטרת הכבוד לה היה זקוק. חוץ מהבוס שלו מר אדרי ששלט עליו ביד קשה, לא היו לר' שמאי שום מתחרים.
אבל שעת החזרה למעונו בפרברי וועפסטער הצליחה להרגיז אותו כל יום, מחדש…
הכביש המהיר שעבר דרך אושון פארקווי היה עמוס מעל ומעבר, התנועה הזדחלה באיטיות מרגיזה. כל רכב שביקש לבצע פניה גרם להמוני הנהגים שמאחוריו לרטון ללא הרף. ר' שמאי עצמו מיהר מדי יום לשיעור אצל הרב השכונתי, שיעור עליו לא היה מסוגל לוותר, וכל עיכוב ולו הקל ביותר היה מוציא אותו מכליו.
באותו יום הכביש היה עמוס מתמיד, משאיות איטיות בחרו דוקא את היום והשעה הזו להעביר סחורות, וסבלנותו של ר' שמאי עמדה לפני פקיעה. לאחר דקות המתנה ארוכות בפקק הבחין ברכב בעל חלונות כהים, שעושה את דרכו בשוליים במהירות גבוהה, ומשתחל אל הכביש לא פחות ולא יותר – לפניו…
יש גבול לכל תעלול…
ר' שמאי יצא מרכבו וניגש אל הרכב העוקף, הולם בזעם על החלון. הנהג פתח במהירות את החלון, ולעיניו ההמומות של ר' שמאי נגלה פרצופו הקשוח של הבוס, מר אדרי, שסינן לעברו בנימה מאיימת, "פעם הבאה כדאי שתחשוב לפני שאתה משתולל, אה…".
*
זוהי ההגדרה המדוייקת של הרגשת ה"יש", האדרת האגו מעבר לפרופורציה האמיתית. האדם שנעדר הרגשת 'ביטול היש', האני העצמי שלו כל כך חזק שהוא לא מסוגל להכיל בליבו הכנעה, או במילים פשוטות "גאוותן".
רבי נחמן מברסלב נכנס כדרכו לפנימיות ושורש הדברים, העולם מתחלק ל"מוכרח המציאות" ול"אפשרי המציאות". 'מוכרח המציאות' הוא הקב"ה, ו'אפשרי המציאות' היא כל ההוויה כולה הרוחנית והגשמית. תכלית היצירה היתה שאף אנו הברואים נהיה נצחיים, על אף העובדה שנולדנו אפשריים.
נולדנו לעולם שבו אנו אפשריים, ימי חיינו הם ששים או שבעים שנה ואפילו אם יאריכו ימינו כמתושלח הרי זה עדיין בגדר אפשרי. אך תכלית הבריאה היתה שנחיה כנצחיים, וממילא כל עיסוקנו יהיו בערכים נצחיים בלבד.
אדם שחש שאין עוד מלבדו, והוא כמעט כל יכול, לא יוכל להטביע בנפשו ולו קמצוץ ממידת הענוה. הוא בטוח שכבר עכשיו הוא מוכרח המציאות, וממילא הוא נצחי. ואם רכב עקף אותו חס ושלום אוי לו ואבוי לנפשו, זו צרה צרורה.
עד שהוא זוכה והוא מגיע לרכב העוקף, ואז הוא פוגש את הבוס…
ואז הוא מבין שאתה לא הכל, יש משהו מעליך, ויש משהו אחריך. ומעל האדם הגדול ביותר השמים גם אינם הגבול, ולאחר הצרה הארוכה ביותר, עדיין תזרח השמש למחרת.
והוא נרגע – – –
*
גם היצר הרע משתמש באגו הדמיוני של האדם, כשהוא מושיט לאדם את התאוות, הוא מסביר לו בטוב טעם שהתאווה תיתן לך אושר נצחי. הוא לא מגלה לאדם שעוד רגע זה נגמר, הוא לא יתן לאדם להזכר לשניה אחת שהוא בסך הכל אפשרי המציאות, ומעליו חי וקיים מוכרח המציאות.
כך בונים את מידת הענוה, מידה שנבנית רק כתוצאה מההכרה שהברורה שהכל יחסי, והכל זמני. וכשהאדם זוכה לחזור לשורשו, כלומר, שנשמתו מתדבקת בבוראה, והאדם הקטן מתבטל אל יוצרו, והוא מפנים אל תוך חדרי ליבו שכל המהומה שהוא שרוי בה היא עולם חולף –
ממילא, כעסיו נמוגים, תאוותיו מתמוססים, דעתו ורצונותיו מתבטלים מול דעת ורצון קונו, וכולו אומר הכנעה וקטנות אל מול האין סוף הנצחי, מוכרח המציאות.
לשיתוף המאמר:
[addtoany]
