סיפור געגועים לתשעה באב

"מי שהוציאנו משם, הוא שישיבנו במהרה"

המקובל הצדיק רבי חיים שאול הכהן דוויק זצ"ל היה מרבה בתעניות, ומדי לילה ולילה היה עורך תיקון חצות בקול  בוכים על גלות השכינה, על אורך הגלות ועל חורבן הבית. הוא היה נוהג לילך בתדירות אל הכותל המערבי והיה לוקח עמו אחד מנכדיו להוליכו באשר היה סגי נהור.

וכך מספר אחד מנכדיו:

רבות בשנים היה נוהג סבי לבקשני להנחותו בדרך לתפילה בכותל המערבי, למול הכניסה להר הבית דרך רחוב הגיא, ושם נעצר ועמד בבכי והיה אומר קטע תפילת המוספים של הרגלים: "ואין אנו יכולים לעלות".

פעם עבר ערבי נכבד הדור בלבושו וצנוף מצנפת ירוקה על ראשו, הביט בחכם היהודי הממרר בבכי, הסתקרן מאוד ורצה לעזור לחכם היהודי במצוקתו.

המתין שיחדל החכם מבכיו, ואז פנה אליו ושאלו לפשר מעשיו במקום זה, ומה מעיק עליו שכה מירר בבכי.

ענה לו הצדיק: "עמדתי להתפלל אלוקי אברהם אבי ידיד ה' שיגאל את זרע אברהם אוהבו מגלותם שהם נאנקים בארצות נוכריות תחת יד עריצים", ענהו סבי.

"ומדוע כאן? ולמה?"

"כי כאן זה מול מקום המקדש, מול היכל הגעגועים".

הכניס השייח' את ידו מתחת לזרועו של סבי והציעו להיכנס לשטח הר הבית. סבי נזדעזע וסירב בכל תוקף: "אנכי אכנס פנימה כאשר מי שהוציאני מהיכלו יקחני בידיו ויכניס אותי ואת כל אחי יחד פנימה"  ענה הצדיק.

שנזכה במהרה