סיפור לט"ו בשבט
האדמו"ר מלעלוב הרה"ק רבי דוד בידרמן זי"ע היה בוער בשולחנו הטהור ביום חמשה עשר בשבט, והיה מתלהב באמרו כי הנה יום זה הוא היו"ט של ארץ ישראל.
העיד הרה"ק הרמ"מ זי"ע כי לא הייתה אצלו התלהבות במשך השנה כהתלהבותו בשולחנו זה אחת בשנה, והיה חוזר ואומר שוב ושוב "היום הוא היום טוב של ארץ ישראל".
בשנת תרע"ו התפשטה מחלת ה'טיפוס' ברחבי ירושלים של מעלה, מחלה זו הייתה נוראה ביותר, והייתה מביאה חולשה רבה על האדם עד שהיה נופל ומת ל"ע , ולא עוד אלא שמחלה ממארת זו הייתה 'מדבקת' את כל הבא במגע עם החולה, כידוע.
באותה שנה בט"ו בשבט ישב הרה"ק רבי דוד בלהבת אש ובצהלה רבה כשעל שולחנו היו ערוכים פירות רבים מטוב הארץ, אלא שלא היו כמעט משתתפים באותו טיש, מאחר שהמחלה הכתה בעם ורבים חללים הפילה.
באמצע עריכת השולחן פרץ אל בית המדרש ילד רך בשנים, ניגש אל הרבי בעודו מיילל מרה, כי אביו ואמו לקו שניהם במחלה הנוראה והינם שוכבים שרועים על ריצפת הבית ואין מי שיטפל בהם ויעתיר עבורם, קם רבי דוד'ל ממקומו בסערת נפש וזעק "אבי שבשמים, וכי אפשר להשבית את שמחתי ביום זה?!?"
לאחר מכן פנה אל הילד, נתן בידו פרי מעל השולחן, וציווהו שייתן לאביו שיאכל מזה הפרי בציווי הרבי, ויאמר לאביו ולאמו בשמו שעוד יזכו לראות ממנו פירות ופירות פירותיהן.
ואכן שניהם קמו ואכלו בשארית כוחותיהן, הבריאו וזכו לראות בני בנים מזה הבן.
