סיפור לפרשת בחוקותי
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם"
בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה…
אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:
בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח.
ובכפר התגורר בן המלך בביתו של איכר עני, קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים.
באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם.
בן המלך קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל.
באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח", בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך.
והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!" מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר.
"האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני".
"משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה?"
"כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, מרוחק מארמונו שלו"…
היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל.
אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שוויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?…. אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים".
