סיפור לפרשת בחוקותי

"ואף גם זאת.. לא מאסתים ולא געלתים"

אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.

בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. שישתפרו חייהם בגלות ויהיו נחמדים יותר.

אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המשל:

בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה ועשה מעשים אשר לא ייעשו.

החליט אביו להגלותו לכפר נידח.

שם בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים.

באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם.

בן המלך קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו. חי הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל.

והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח.

"בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך.

והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!"

 מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני"

לא יכלו הפועלים להבין. "מפני מה הינך בוכה?" כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה, ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן.

"אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, מרוחק מארמונו שלו"…

והחת"ם סופר חתם ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שוויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?…. אין לנו לשמוח על כך.