סיפור לפרשת בשלח
"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים"
מסופר על עשיר אחד שהיה בור ועם הארץ, אבל היה אוהב תורה ולומדיה. לאדם זה היתה בת צדקת ומוכשרת, והוא רצה להשיאה לבן תורה.
כשבא הבחור המיועד לביתם, אמר העשיר לעצמו: לא אתן לו את בתי לאשה, עד ש"אבחן" אותו בתורה תחילה, ואם יצליח במבחן יזכה לקחת את בתי לאשה.
אמר העשיר לבחור: "יש לי קושיה עצומה במשניות בפרק 'במה מדליקין' שאומרים בכל ערב שבת. שם נאמר: 'אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן וכו', ולא באליה ולא בחלב נחום' –
וקושייתי היא: איזה חטא עשה נחום, שלא מדליקים בחלב שלו".
השיב לו הבחור: "אדוני הנכבד, טעות היא בידך, שאתה גורס 'ולא בחלב נחום'. צריך לומר 'ולא בחלב', ואחר כך לגרוס: 'נחום המדי אומר מדליקין' וכו'".
אמר לו העשיר: "רואה אני שאתה מתחמק, כיון שאין לך תירוץ, ולכן אין אתה ראוי להיות חתני…"
וכך הפריד, בגלל בורותו, בין הבחור לבתו. לאחר מכן, בא בחור אחר להשתדך עם בתו, וגם אותו בחן ולא עמד במבחן… וכן היה הדבר עם כמה בחורים.
לבסוף בא בחור פיקח ונבון, ולאחר ששמע מהבחורים הקודמים על המבחן שעתיד הוא להבחן אצל העשיר, אמר בלבו: אני, בעזרת ה', אצליח לפרק את קושייתו העצומה…
כשהעשיר הקשה לו את קושייתו, השיב לו הבחור: "נחום אשם שלא מדליקים בחלב שלו, כיון שכתוב בתורה: 'ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחום', כלומר שנחום לא רצה לצאת ממצרים יחד עם כל ישראל. ולכן קנסו אותו שלא ידליקו מהחלב שלו…"
כששמע העשיר "תירוץ גאוני" זה, אמר לו: "אתה ראוי להיות חתני, כיון שהנחת את דעתי ותירצת תירוץ אמיתי, המתקבל על הלב".
