סיפור לפרשת וארא
"שלח את עמי"
כשמלך אוסטריה העניק שוויון זכויות ליהודים אזרחי המדינה, היו כל ישראל שרויים בשמחה גדולה מכך.
אותה שעה הבחינו תלמידיו של החתם סופר זצ"ל, כי דמעות זולגות מעיני רבם הגדול.
מדוע זה יהא רבינו שרוי בצער בשעה גדולה זו, כאשר העם כולו כה שמח, שאלוהו.
השיבם החתם סופר ואמר, משל למה הדבר דומה, לאחד ממלכי העמים, מלך אדיר וחזק, אשר שלט בכיפה, ולו שר חשוב ונכבד, שהמלך חיבבו והוקירו עד מאד. לימים חטא אותו שר ונתחייב ראשו למלכות, אלא מכיון שהיה המלך רחום וחנון, החליט המלך להקל בעונשו ולהמירו במאסר לזמן בלתי מוגבל, ויחד עם זאת הבטיח, כי בסופו של דבר יוציאנו לחופשי.
והמלך עשה כאשר אמר, השר נשלח אל בור הכלא, שם היה נתון למרותו של מפקד בית הסוהר, אשר התאכזר אליו עד מאד, הוא הכניסו לתא אפל וחשוך, מלא טחב וצינה, אולם עם כל זה נחמה פורתא היתה לו, לאותו אסיר אומלל, והוא התחזק בתקוה, כי בוא יבוא היום, והמלך ישחררנו ממצב מעיק זה וישלחנו לחופשי.
והנה באחד הימים הגיע לאוזניו של השר הכלוא קול שאון ותכונה רבה, המתרחשת סביב חדר כלאו, ושמחה רבה מילאה את לבו הרצוץ. הנה סוף סוף באים לשחררני, סבר לתומו.
אולם מה גדלה אכזבתו, כאשר נוכח, שכדי לסדר ולנקות את תאו הגיעו שלוחי המלך, ואף לקבוע בו חלון, שישמש לאוורור החדר הטחוב ולתאורתו.
לשמע בכיו הנורא, אשר התפרץ מפיו, נדהמו השליחים ושאלוהו, מה מקומה של בכייה זו דווקא עתה, בעת בשורה, כאשר כה מיטיבים אנו את תנאיך במקום אפל זה?
בקול חנוק מדמע התאמץ האסיר להסביר לשואליו, אכן ביקשתם לשפר את מצבי, אך הקלה זו, שאכן הקלה היא ביחס למצבי הנוכחי, הכבדה היא ביחס למצבי הכללי, כל עוד ישבתי נמק בכלאי המעופש והחשוך, תקוה איתנה מילאה את ליבי, כי יבוא יום, והמלך יזכור את מצוקתי ויצווה לשלחני לחופשי, אולם עתה, משברור לי, כי יהא עלי לשבת בבור צר זה עוד ימים רבים, ומי יודע עד מתי, כיצד אוכל לחדול מבכיי.
עתה שוב לא תתפלאו ודאי על בכיי לעת זו, סיים החתם סופר את דבריו.