סיפור לפרשת וילך

"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"

בתקופה הראשונה לרבנותו של מרן רבי יצחק זאב הלוי סולוביציק זצ"ל בבריסק, באו קציני צבא לבית הכנסת בראש השנה לדרוש מהרב שיתלווה עמם כדי להגיד וידוי עם אסיר יהודי שנשפט למוות, מאחר והחוק הוא שאי אפשר להרוג עד שיאמר הרב וידוי עם הנדון.

הרב עמד באותה שעה בתפילת שמונה עשרה של שחרית, ולא רצו הקצינים להפריעו ועזבו את המקום באומרם שישובו שנית כעבור זמן.

כאשר הציע מישהו מהקהל לקצינים שיקחו רב אחר מתוך הקהל, אמרו להם שקיבלו פקודה להביא את הרב הרשמי.

לאחר שנסתלקו סיים הרב את תפילתו ומששמע על הענין החליט לא ללכת וטעמו ונימוקו עמו.

משנודע הדבר נמצאו בין קהל המתפללים אנשים שהעלו חשש שמא יבולע ליהודים לו לא יצייתו להוראת השלטונות ומכיון שהרב היה עדין צעיר ימים, גיל 23 בערך וכולם הכירוהו מקטנותו הרשו לעצמם לחוות דעה זו בקול רם.

אחרים מהם אף העזו פניהם וטענו לרב שהוא מסכן את כל הקהילה אך דבריהם לא הועילו והרב נשאר נחוש בדעתו.

באמצע תפילת לחש של מוסף באו הקצינים בשנית לבית הכנסת, הרב שהבחין בהם נשאר עומד על מקומו שעה ארוכה כאילו עדיין באמצע תפילתו ובכך מנע מהם לגשת אליו.

סבלנותו של הקהל פקעה עד שקם אחד מזקני המקום והציג עצמו בפני הקצינים כרב הרשמי והלך עמהם, אמר עם הנידון למוות את הוידוי ומיד אח"כ הוציאו את היהודי להורג.

אחר התפילה הגיעו שוטרים לבית הרב בבהלה, בני הבית פחדו כיון שחשבו שבאים לאסור את הרב על שסירב לציית להוראות השלטונות.

עד מהרה התברר שהללו שוטרים מעיר אחרת שנשלחו לשאול אם הרב הלך כבר אל הנידון למוות שכן אם יצא לדרך יש למהר כיון שזה עתה התברר כי היהודי ההוא הואשם בטעות ולמעשה הינו חף מפשע ואין להוציאו להורג.

עד מהרה התברר כי הזקן שהתחכם ויצא לשביעות רצונו של הקהל לייצג את הרב גרם למותו של היהודי. ואילו היו סרים למשמעת הרב שהיה אמנם רך בשנים אך אב בחכמה וביראה, לא היו נכשלים.