סיפור לפרשת שבוע
"ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת"
ידועה הכנסת האורחים המופלאה של קודש הקודשים הרה"ק רבי ישעיה'לה מקרסטיר זיע"א.
ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש זצ"ל שמע על כך והשתוקק לחזות בעבודת הקודש שלו.
באחת השנים בז' באדר, יומא דהילולא של הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זצ"ל, באה הזדמנות לידו להכיר את רבי ישעי'לה, בבוא שניהם להשתטח על הציון הקדוש.
לאחר העלייה לציון, ערך רבי ישעי'לה במקום "טיש" לכבוד יומא דהילולא והרה"ק רבי ישעי'לה נטל את ידיו לסעודה, ותוך כדי הנטילה הבחין בהגה"ק ממונקאטש, ומאחר שלא יכל להפסיק בדיבור, הורה לו באצבעו שישב לצדו.
ברך רבי ישעי'לה ברכת "המוציא", בצע פרוסה מהפת, והחל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה אשר סביבות הפרוסה, סביב סביב. ה"מנחת אלעזר" אשר היה עז ותקיף בשמירת ההלכה מיהר ומחה בו, באמרו: "נו, הפסק!" אך רבי ישעי'לה לא שעה לדבריו, והמשיך להפריד את הקשה מן הרך, ובסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש בריצה לקצה השולחן ומסרה לאדם היושב בראש השולחן שכנגדו, ואז חזר למקומו וטעם מיד משארית פרוסת 'המוציא'.
אחר כך פנה רבי ישעי'לה ל"מנחת אלעזר", ואמר לו: "במחילת כבוד תורתכם, בעת שבירכתי 'המוציא', הבחנתי בזקן חסר שיניים היושב מולי והוא רעב מאוד עד שכמעט פרחה נשמתו, לכן לא יכולתי לטעום מן הפת, בטרם נתתי לו את הפרוסה להחיות את נפשו".
וסיים "אמרו נא, הרב ממונקאטש, מה חמור יותר? 'הפסק' או 'רחמנות'? והאם זה גרוע מההלכה שאסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו שנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", והדר "ואכלת ושבעת".
