סיפור מעורר מחשבה על הסתכלות אמת על העולם הזה והבליו

לרגל יומא דהילולא רבינו הקדוש רבי אפרים זלמן מרגליות בעל ה'מטה אפרים'

רבינו היה עשיר גדול, ואף היה לו 'בנק' בבעלותו עוד בהיותו בחוצה לארץ. בערוב ימיו עלה לארץ הקודש ונטמן בהר הזיתם מול מקום המקדש.

פעם נפל בביתו בקבוק יקר העשוי מקריסטל, שהיה שווה לערך הון רב מאד. והנה, ר' אפרים זלמן לא שת לבו להפסד הגדול – והמשיך בלימודו וסדר יומו כאילו לא אירע מאומה.

אך לעומתו, הרבנית הצטערה צער גדול על ההפסד המרובה, ועל כולנה לא יכלה לסבול את בעלה הגדול יושב בניחותא לנוכח 'חסרון כיס' שכזה, כאילו לא היה הבקבוק שוה כי אם כשווה פרוטה אחת או שנים לכל היותר. ותשאלהו "לניחותא זו מה היא עושה?"

"לעת עתה לא אוכל לבאר לך מנין לי שלוות נפש כזו, אמנם בעזהי"ת לפקודת השנה אבאר את כל הענין".

חלפה לה שנה. ניגשה הרבנית אל הרב לשאלו שיבאר בטוב טעם ודעת את שלוות נפשו באותו מעמד שבירה והפסד.

שאל אותה הרב, וכי כעת עדיין כואב לך הדבר?

ותען ותאמר, אודה ולא אבוש כי כעת אין לי כל הרגש צער או כאב על אובדן הבקבוק.

"ומדוע?" המשיך רבינו ושאלה.

"אחר שכבר עברה שנה תמימה עם כל מאורעותיה איך אזכור כדבר הזה", ענתה הרבנית את המובן מאליו.

ענה הרב, "אני בגרתי על אתר בשנה תמימה…" כלומר לא הבטתי על הדבר בהבטה קצרה – על מה שקרה זה עתה, אלא מיד חשבתי מהו ההיזק בעוד כשנה אחת, ונוכחתי לראות כי אינו שווה לעשות מהומה גדולה כזאת…
והוסיף ואמר – "אביך לקח אותי לחתן בתור עילוי, ומעלתו של העילוי שתפיסתו מהירה בהרבה מתפיסתן והבנתן של אחרים, ע״כ יכולתי לתפוס מיד מה יהא בעוד שנה.