סיפור על אהבת תורה

כשהיה יוסף שלמה ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול בליטא.

היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואמא אמרה: "מחר לא הולכים ל'חיידר' בלי מעיל ומגפיים!" ובבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.

שמריהו בן השתיים עשרה הגדול מכולם אמר, "אמא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב – אני חייב להיות!!"

אחיו זאבי בן האחת עשרה קרא לעומתו,  "מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש, אני לא מוותר".

ויוסף שלמה בן השבע שלומד משניות צועק: "ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!" הוויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע והחליטו לערוך גורל.

 5:30לפנות בוקר – אמא שהייתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר השמש של בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים והיא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. "שמר'לה! אתה רוצה לחיידר?"

"וודאי", קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: "אמא, איפה המעיל?"

עונה לו אמא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים, לבוקר ולצהריים, ובשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר".

"המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה לבית המדרש, ואמא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, "שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!", השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים וחזרה עם השמיכה הביתה.

השעה 06:30 –  אמא העירה את זאבי. "זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?", "וודאי אמא! יצאתי בהגרלה?", "לא", עונה לו אמא, "אני יצאתי בהגרלה. אמא מקבלת את המגפיים".

עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר.

השעה 07:00 –  אמא מעירה את יוסף שלמה, "יוסלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?", "וודאי", אמא עטפה אותו בשמיכה חמה, לקחה אותו על הגב.

ואמא, עם המשא הכבד על הגב, רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: 'אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה'".

יוסף שלמה התרגש, ולחש לאמא לתוך האוזן העטופה בצעיף: "מאמע, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה, כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה".

"ואם היום", מסיים הרב מפוניבז' את דבריו, "אני מוסר את נפשי והולך להקים את ישיבת פונוביז' ואת עולם התורה מלפני המלחמה מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא, שהחדירה בנו את אהבת התורה".