parallax background

ספירת העומר ספירת הנשמה

ספירת הנשמה


ספירת העומר כל ההרים המוריקים שבעולם נסוכה בהם שלוה תהומית, המקרבת את האדם אל עצמו. אבל הרי השומרון, מטמינים בתוכם סוד עלום, המקרבים את האדם אל פנימיות הבריאה כולה.

אסף אהב במיוחד את ההרים, מדי יום היה משכים בבוקר, יוצא בגפו רכוב על סוסו אל ההרים, מתבונן ביפי הזריחה, הרוח הקלה מרוממת את ליבו. מילות תפילה והודיה על שפתיו, נפשו מתמלאת בערגה לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים.

אך בחיי היום יום חש שהוא חושק להתקדם בקיום התורה והמצוות בדקדוק, באהבה לאלוקיו. הססנות מעולם לא היתה חלק בנפשו, וביום בהיר עקר עם משפחתו וילדיו לבני ברק, עיר התורה.

בתי הכנסת והמנינים המרובים, העניקו לו חיים יהודיים מפעימים. אוירת ההלכה השלטת בעיר החייתה את נפשו, מודעות רחוב שאינן מבשרות על הופעות אלא על פירות מכשרות מחמירה, או על מצות שנאפו בהידורים מיוחדים.

אך מנגד דאבה נפשו על העדר הלבביות בקיום המצוות, נדמה היה שככל שמתווספים להם חומרות, כך מתמעטת השתתפות הלב, הגעגוע לקירבת אלוקים נמחה – כביכול – מליבות תושבי העיר.

חג הפסח התקרב בצעדי ענק, ואסף חש שהוא מתוסכל. מצד אחד, הוא חווה לראשונה את ה’חומרות’ הנודעות המיוחסות לחג המצות, דקדוק אופייני בכל הלכה ובכל מנהג שמרני קדום.

אך מנגד, היתה פנימיות החג מוטלת בקרן זווית. הוא ניסה לעלעל בין המודעות בנסיון למצוא מודעה אחת שתבשר על כינוס או התעוררות לקבל את פנימיות האור, על כיסופים וערגה כמו שזכר בהרי השומרון, אך לשווא.

*

ליל הסדר חלף, הוא זכה לשתות יין בכשרות מהודרת, לאכול מצות תנור ראשון… אבל הלב נעדר לגמרי. ובמוצאי החג איתרע מזלו להכנס לבית מדרש של חסידי ברסלב לתפילת ערבית, ועם סיום התפילה –

כמו רוח סערה נכנסה פנימה, הקולות עלו בחדות כלפי מעלה, איש איש שקוע בסידורו ובלבבו, “לשם יחוד…”, “מצוות ספירת העומר…”, “לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו…”. הוא החל להסחף אחר השאגה האדירה, מתפלא בליבו על ההתעוררות העצומה שהתחילה בפתע פתאום.

אחרי התפילה ניסה לפנות אל אחד החסידים, “מה היה כאן.. על מה ההתלהבות והזעקות הללו…?”

הלה המהם משהו מתחת לזקנו, “נו… ספירת העומר… אנשי שלומנו היו זועקים עד כלות הנפש… זה משהו אחר לגמרי…”.

*

המצוות כולן, מבאר רבי נחמן מברסלב, נועדו להיות כלי להכיל את המיית הלב של היהודי לבוראו. כאשר כל מצוה נעשית בדקדוק בשביל שיהיה אפשר להכניס בה את הלב הכוסף ועורג אל א-ל חי.

נכון, שלפעמים קיום המצוות הופך למצות אנשים מלומדה, ואז, מקיימים אותן במונוטוניות, ללא חיים ולב. כזה הוא כוחו של ההרגל.

אך שונה מהן – מגלה תלמידו רבי נתן – היא מהותה של מצות ספירת העומר, שכן מצוה זו כל מהותה היא אך ורק לספור…

לספור, ותו לא?!

כן, מצוה שכל מהותה הוא געגוע ורצון עליון, כלי שאין בו שום מהות מעבר להיותו מספר מילים שמגלמות את הלב האדיר ששוכן בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רק לספור לקראת הכתר העליון, שיא האהבה האלוקית.

זה לא משנה בכלל מה המילים שאתה אומר, בין אם אתה תקוע ב’היום אחד עשר יום…’, או ב’לדעת בארץ דרכך…’, הרעיון שאתה תבזוק בתוכו הוא אחד –

אתה תכניס כאן בשאגה חסרת מעצורים את כל הלב שלך, את הגעגועים שכל כך נשחקו בכל פרטי ודקדוקי המצות, עד שכמעט איבדת את הלב שלך לגמרי.

כאן הזמן.

הגעת למצוות הגעגועים.


(ליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב – הלכות תפה”מ ה”ז)

 

למסירת פדיון נפש
נגישות