שאלה

לכבוד הרב, אני אבא לב' ילדים נעימים בגילאי 5-6, וישנו מקרה שחזר על עצמו כבר כמה פעמים, והוא כאשר תפסתי את אחד הילדים שעשה עוולה, וקיבל עונשו, אלא שלאחר מכן התברר שאין הוא בעל העוולה, אלא אחיו, כיצד מתנהגים עם הילד שהוענש שלא כדין, שמצד אחד יוצא שהאבא טעה, וצריך להתנצל [וכמו שאנו דורשים מהילד להתנצל במקרה שהוא טועה, אפילו שעשה בשגגה], ומאידך לבקש סליחה מהילד הוא גילוי חולשה מצד האבא, ושאבא לא תמיד צודק.

תשובה

באופן טבעי, אין הילדים משווים עצמם להוריהם, וברור להם שאבא ואמא הנהגתם, שונה היא משאר הבית. וכפי שמוכח מחיי היום יום, בעניינים אחרים כמו הכסא של אבא, וכדומה. ללא טבע זה היה אפשר לחשוש שהענישה מצדנו [ובעיקר הגופנית] תלמד את הילדים התנהגות שלילית.

ולעצם השאלה.

ברור, שבכל אופן עלינו להימנע ככל האפשר מטעויות מעין אלו, על ידי שנברר קודם שנעניש, ריבוי הטעויות מחליש את הסמכות, וכן מחליש את האמון של החניך. לכן יש לשקול בישוב הדעת קודם מעשה הענישה, אך כשנעניש נעשה זאת ללא היסוס כלשהו.

בכל אופן, אל להורה לטשטש את הטעות, אלא ההפך, לדבר על הטעות בקול, אבל לומר תיכף שהכל בהשגחה מלמעלה, ואם נענש בטעות זה כנראה בא כעונש על דברים שאבא אינו יודע.