parallax background

ערב פסח בבית המקדש

הזמן: י”ד ניסן, ערב פסח, ג’ אלפים תשע”ח.

השעון, מראה על מעט אחר חצות היום.

המקום:

הר הבית, ירושלים, חבל יהודה ובנימין, ארץ ישראל.

ים ראשים מציף את ההר, המון אדם נע אנה ואנה, אבק ההר ממלא את האוויר, האוויר מחושמל, תשובה וחרטה מציף את הרגשות.

ערב פסח בראש ההר, מזדקר אל תוך העננים, ניצב כמלך, בית המקדש, יופיו נראה לעין כל, העיניים דבוקות בו בגעגוע, מלאות דמעות, הלב כמה כבר להיכנס אל תוך הבית הגדול.

שמלות האנשים המפוספסות, עברו ניקיון מאבק הדרכים, הנעליים שנתפרו במיוחד לנסיעה אל המקדש, מונחות אחר כבוד בחדר המיוחד לכך, “אין נכנסים למקדש בנעליים” – מכריז אחד השלטים.

ידי האנשים אוחזות ברצועה הקשורה לכבש, מספר עשירים הדורים אוחזים בפר גדול, הנועץ מבטים תמהים לכל עבר, וידי הילדים הרועשים והנרגשים, נושאות כלובי עופות.

יחדיו כולם נכנסים…

ערב פסח, נכנסים ל…בית המקדש, מיד בפתח כורעים על הברכיים, ומשתחווים על רצפת השיש, והפה לוחש מילים לשוכן הבית הגדול, שבחסדו נתן לבוא אל ביתו.

הרגשות…

הרגשות שטסים במהירות בלב, לא ניתנים לתיאור, אהבה, התרגשות, חרטה, פחד, גודשים את הלב מעבר ליכולת הקיבולת…

העיניים מביטות לכל הכיוונים, לא שבעות מהקדושה שמרחפת בחלל, מהיופי החיצוני והפנימי ששורר בכל, מהכהנים הזריזים שרצים בהיכל, מהמזבח והעשן מיתמר כמקל השמיימה, האוויר נעים, לא חם ולא קר, אור בהיר נכנס מחלונות אלכסוניים בצדדים, ופשוט נעים, נעים…

שני לווים טמירים, שהיום תורם בתורנות השוערים, ניגשו לדלתות ההיכל, וסגרו אותם בנקישה, והלב החל פועם, פסח, קרבן פסח…

השוחטים מתפזרים בין הקהל, חלקם כוהנים, חלקם ישראלים, ופונים אל כל אחד,

“זה הקרבן שלך? מי מנוי עליו? סמכת את ידיך? אפשר לשחוט?”

“כן”

תזמורת הלווים הענקית פותחת בניגון מרטיט, וקוראים הם את ההלל, והבעלים מצטרפים בבכי, חלק מהלווים מנגן בכלים שונים, האווירה נעלית וקדושה.

מיד, הקרבן נשחט בידיים בוטחות, העיניים מוצפות דמעות, כהן לבוש כתונת לבנה ומצנפת, מצמיד אל צוואר הכבש הנשחט כלי מחודד מוכסף, ומקבל אל תוכו את הדם הניתז.

הסתיימה השחיטה.

הכהנים נעמדים בשורה ארוכה, ממקום שחיטת הבהמות, עד למזבח הנחושת הגדול, שורה ארוכה ולבנה, שמסתיימת לרגלי כבש המזבח.

האווירה מחושמלת, הזמן קצר, יש לסיים תוך שעות ספורות את כל קורבנות פסח של עם ישראל.

הכהן שקיבל את דם הקרבן הנשחט, מעביר את הכלי עם הדם לכהן הצמוד אליו בשורה, ובמהירות הבזק היו מעבירים את הכלים, עד שלצופה מהצד זה נראה כנהר של כסף, ביד השנייה מעבירים הם את הכלים הריקים חזרה.

הכהן שעומד צמוד למזבח, זורק את הדם שבכלי, על פינות המזבח, וכולו תפילה, שלא ניכשל, שיהיה הקרבן כפרה על ישראל…

כל היהודים המאושרים, שזכו להקריב לפני ה’ את קורבנם, וכשפיהם תפילה שיעלה לריח ניחוח, יוצאים הם דרך השערים שנפתחו, אל רחבת הר הבית, כשהם ממהרים להגיע לחצרות הבתים, ולצלות שם את קרבן פסח.

“באמת, אבא, היינו בבית המקדש?” שואל ילד טהור עיניים את אביו,

“כן, בני, כן, זכינו”…

“אבא, מתי נבוא עוד פעם???”

למסירת פדיון נפש
נגישות