בסביבות תקופת חרבן בית שני, נפטרו 24,000 תלמידי ר' עקיבא ויש אומרים 24,000 זוגות תלמידי ר' עקיבא, בתקופת ימי ספירת העומר, ופטירתם המזעזעת הוסיפה נופך של אבילות לימים אלו.
לדעה המקלה נפטרו מאות אנשים מדי יום, וכולם תלמידי חכמים וצדיקים, תלמידיו של ר' עקיבא, שנפטרו מחמת שלא נהגו מספיק כבוד הראוי זה לזה. קל לתאר את גודל הזעזוע והאבל.
לדעות שתמו מלמות בל"ג בעומר, אזי לפי החשבון מתו למעלה מאלף תלמידי חכמים מדי יום, בארץ ישראל שרר הלם עצום וכאב בלתי נתפס מחמת מאורע זה.
לאחר פטירתם אומרת הגמרא, שארץ ישראל פשוט הייתה שוממה מתורה, הם היו כל עולם התורה של אותו דור. ופטירתם היוותה מכה אנושה כמעט לחלוטין לעולם התורה.
אם כי, מספרת הגמרא שר' עקיבא אזר כגבר חלציו, קם מאפר ומקרקע האבל ויצא להתחיל הכל מחדש, קיבץ חמישה תלמידים ובנה מהם את כל עולם התורה שאני מכירים בימינו אנו.
החמישה היו,
- ר מאיר – שסתם משנה זה מתורתו.
- ר' שמעון בר יוחאי, שחיבר את ספר הזוהר – בסיס תורת הקבלה וכן 'ספרי' זה מבוסס על תורתו.
- ר' יהודה, שסתם 'ספרא' זה דברי ר' יהודה.
- ר' נחמיה, שסתם 'תוספתא' זה דבריו.
ר' אלעזר בן שמוע.הגמרא שמסכמת את האירוע הטראגי כותבת שמהם התפשטה התורה שוב בישראל.
ועוד מוסיפה הגמרא שר' עקיבא לימד את חמשת תלמידיו אחרי הפטירה המזעזעת, "כלל גדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך".
ומכאן למדו שכל טעם פטירת תלמידי ר' עקיבא היה שלא נהגו די כבוד זה בזה.
