בי"ד באייר, חל פסח שני, הידוע גם בכינויו 'פסח קטן'.
מהות יום זה, הוא מתן אפשרות להקריב קרבן פסח, לכל אלו שבשוגג ואונס לא הקריבו קרבן פסח בחג הפסח הראשון.
לא כל אחד יכול להקריב, אלא מי שהיה 'בדרך רחוקה', זקן, טמא או חולה, שבחג הראשון היו מנועים מלהקריב, אז ניתנה להם הזדמנות שניה להקריב.
בשום חג מחגי השנה, לא מצאנו אופן כזה, תמיד הכלל הוא, "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות", ומי שהפסיד מצווה כל שהיא, ותהיה סיבתו אשר תהא, לא יכול לשוב ולקיימה, והפסידה. אבל בקרבן פסח מספרת התורה סיפור מיוחד, שממנו השתלשל מצווה זה של 'פסח שני'.
מעשה שהיה כך היה –
"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"
יהודים שהיו טמאים במדבר ולכן לא יכלו להקריב קרבן פסח, ניגשו למשה רבינו והתלוננו על אי יכולתם להקריב קרבן פסח, ונפשם בשאלתם "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?"
משה רבינו לקח את שאלתם והגישה לפני ה', וה' כתוצאה ממשאלתם, ייסד את היום הזה ואפשרות התיקון הזו 'פסח שני', שיש אפשרות תיקון למי שהיה מנוע מלהקריב מחג הראשון.
בגמרא (סוכה כ'ה ע"א), קיים מחלוקת אודות זהות אותם אנשים הטמאים, ר' יוסי הגלילי אומר שהיו אלו נושאי ארונו של יוסף הצדיק, שנלקח ממעמקי ים סוף לעיר שכם שבארץ ישראל, ור' עקיבא אומר שהיו אלו אליצפן ומישאל שהתעסקו בהוצאתם של נדב ואביהוא מהיכל המשכן, ולכן נטמאו ונמנעו מלהקריב קרבן פסח.
יש מנהגים שונים הנהוגים ביום זה, תחנון לא אומרים, וכן נוהגים לאכול גם מצות.