עפ"י תורת רביה"ק ר' נחמן מברסלב
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט יז)
"אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח" (ערכין טז ע"ב)
תוכחה היא אומנם מצווה וחובה, אבל יש לנהוג בה בזהירות מרובה, כך שהיא תביא תועלת ולא תזיק. שכן כאשר מזכירים לאדם את חטאיו, הרי במקום שהדבר יעורר בו רצון להשתפר, זה עלול לגרום לו ריפיון ידיים.
למה הדבר דומה? לפסולת שריחה רע – כל עוד היא מונחת במקומה, הריח אינו מורגש כל כך, אבל אם מזיזים אותה – ריחה נודף והולך.
כך החטאים, כשמזכירים אותם ומתעסקים בהם, מתחיל ריחם הרע לנדוף, דבר שמחליש את הנפש שהחיות שלה הוא מהריח הטוב של המעשים הטובים, כפי שאמרו חז"ל שהנשמה נהנית מהריח (ברכות מג ע"ב).
רק הצדיקים הגדולים שמלאים וגדושים באהבת ישראל וברחמים, אפילו על החוטאים הגדולים שבהם, מסוגלים תוך כדי תוכחתם לנטוע בחוטאים את הידיעה וההרגשה הברורה שעוד לא אבדה תקוותם לשוב בתשובה שלימה, ואדרבה אם יתגברו ויתחזקו – כל הירידות שלהם יהפכו לעליות.
כך נאמר על תוכחתו של משה לישראל על חטא העגל: "נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א) לאמור, שהוכיח אותם באהבה ובכבוד, כך שהדבר לא יחליש את דעתם על ידי הריח הרע של החטאים.
(עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח)
פטירת בני אהרן
נדב ואביהוא שני בני אהרן, נפטרו היות והקריבו 'אש זרה', לפני ה' "אשר לא ציווה אותם.
רבינו מדבר הרבה על כך שיהודי עם כל מה שלבבו בוער לה' צריך להיזהר לא להקריב חס וחלילה אש זרה, יהודי צריך לשמור על האש שתהיה רק לרצון ה' וכפי רצונו.
לעיתים יש ליהודי אש בליבו לעשות כך ולנהוג בצורה מסוימת, אבל יהודי צריך לנצור את האש טוב בליבו ולבדוק האם אש זו ה' ציווה להקריב או שזו חלילה אש זרה שאין ה' רוצה בה.
זה נכון גם למנהגי קנאות, שלעיתים אינם לרצון ה' וכן ל'ריבוי אור' שגם זו יכולה להמית אם ה' לא ציווה בה.
