פרשת השבוע – פרשת אמור

פרשת אמור

תשאר קשור

"לנפש לא יטמא בעמיו", אומר הרה"ק רבינו חיים מצאנז זיע"א בעל ה"דברי חיים", שבפסוק הזה מסתתר סוד גדול מאוד, התורה רומזת לנו, שאף אם האדם עשה עבירות, ונכשל במה שנכשל, שלא יתייאש עצמו ויחשוב כאשר אבדתי אבדתי.

ואיך הדבר נלמד?

מבאר הדברי חיים כך: "עמיו" זה מלשון עמימות, כמו גחלים עוממות – כבויות, שאדם שהינו מכובה וחלש בקשר שלו עם אלוקים, ואינו חש את אהבת הבורא וקירבתו, ודבר זה ממילא גורם לו ליפול ולעבור עבירות..

בכל זאת… "לא יטמא", למרות מצבו לא יטמא את עצמו בייאוש, שטומאה וייאוש זה דברים מקבילים, והתורה באה ללמד אותנו שרצון ה' שלמרות העמימות שלנו, החולשה, החוסר תחושה באלוקים, עדיין לא נרפה מהאחיזה בו, ולא נייאש עצמנו.

קריאת הרצון

"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי",

מה הפירוש מקראי קודש?

אומר רביה"ק מברסלב זיע"א, ש"מקראי קודש" פירושו שכל יום טוב הוא קורא קודש, הוא קורא ומגלה את הסוד והקדושה של העולם, שכל העולם מתנהג רק על פי רצון ה'.

מחמת שכל חג נעשה לזכר נס, היפך הטבע, שהוא גילוי רצון ה' היפך הרגילות והטבע, שפסח זכר לניסי יציאת מצרים, וסוכות לזכר נס ענני הכבוד, ושבועות זכר לניסי מתן תורה, שכל אחד מהמאורעות האלו קורא וזועק "אין טבע" "יש אלוקים".

בתוך ליבי…

"ונקדשתי בתוך בני ישראל"

תכלית היהודי היא להבין שה' אינו חלק נפרד ממנו, אלא עצם מעצמיו, שהינו חלק אלוק ממעל, וכל רצונו ומגמתו של ה' יתברך בבוראו את האדם היא שהאדם ימליך אותו בעולם, ויאהב אותו וידבק בו.

אומר הרה"ק בעל ה"תניא" זיע"א, שאדם המביט בגדולתו של הבורא יתברך, וחש בכל ליבו את אהבת הבורא וקדושתו, ואת היותו קדוש ומופרש מכל הבריאה, ובכל זאת כל רצונו הוא שהיהודי הכי קטן והכי שפל ימליך אותו ויאהב אותו,

על ידי כל "בתוך בני ישראל", שהכרה זו שהקב"ה עם כל גדולתו וקדושתו רוצה ביהודי הפשוט, זה גורם שהקב"ה יכנס לתוך לב היהודי ויהיה בתוך בני ישראל.

סיפור לפרשת אמור

מסופר במדרש על התנא הקדוש ר' עקיבא, שהיה אסור בבית האסורים, שנאסר עקב הפצת תורה שנאסרה על ידי הרומאים הרשעים, ובאותם ימים היה ר' יהושע הגרסי משמש את ר' עקיבא כל הימים שהיה אסור.

יום כיפורים אחד, ביקש ר' יהושע רשות מר' עקיבא לילך לביתו ליום הקדוש, ור' עקיבא הרשה לו, ופנה והלך ר' יהושע לביתו.

במוצאי היום הקדוש דפק אליהו הנביא בביתו של ר' יהושע הגרסי, ואמר לו "ר' עקיבא רבך נפטר", ור' יהושע בשמעו זאת נזדעזע, ורצה לצאת מיד לבית האסורים לטפל בקבורתו.

כל הלילה הלכו אליהו הנביא ור' יהושע לבית האסורים, וכשהגיעו לבית האסורים מצאו את פתח הכלא פתוח, והשומר האחראי ישן על משמרתו, וכך התאפשר לשניהם להיכנס פנימה.

וכשנכנסו פנימה וראו את גופתו הקדושה של ר' עקיבא, ניגש אליה אליהו הנביא והחל לטפל בקבורתה, שאלו ר' יהושע "והלוא אתה כהן, ואיך מותר לך לטפל בגופת נפטר"?

ענה לו אליהו הנביא, "לך אמור להם לחכמים, שילמדו לתלמידיהם שאין טומאה לצדיקים".

שכל דיני טומאת מת זה רק לאנשים רגילים, אך צדיקים אינם מטמאים.

והוסיף אליהו הנביא והביא ראיה מהפרשה שלנו, שלכן אמר משה רבינו לכהנים, "לנפש לא יטמא בעמיו", שדווקא בעמיו יש טומאה, אך אם זה מת מצווה או צדיק שמורם מעמיו אינו מטמא.