parallax background

פרשת השבוע – פרשת בהעלותך

פרשת בהלותך

ה’ מעלה וה’ מוריד

על פי ה’ ייסעו, ועל פי ה’ יחנו

אומר הרב הקדוש ר’ משה חיים אפרים מסדליקוב זיע”א, מה כוונת התורה ללמדנו במילים אלו, “על פי ה’ יסעו, ועל פי ה’ יחנו”?

כתוב בתהילים “הוא ינהגנו על מות”, ומבארים ש”על מות” פירושו עלמות מלשון עלם וצעיר, ופירושו שה’ ינהגנו כמו שהנהיג אותנו בימי העלמות, שאדם צעיר ה’ נותן לו טעם בעבודת ה’, ועוזר לו לעבוד את ה’ ולדבוק בו.

וזה משל לתינוק הלומד ללכת, שאביו נותן לו יד ועוזר לו ללכת, ולאחר מספר פסיעות עוזב לו את היד ומניחו ללכת לבדו, על מנת שילמד ללכת, למרות שזה גורם לו ליפול אחר מספר פסיעות, אך זו הדרך שבה ילמד ללכת.

כך גם, אומר הרה”ק בעל הדגל מחנה אפרים, בעבודת ה’, בימי עלומיו ה’ תומך בו ועוזר לו לעובדו, ה’ נותן לו טען ואור בעבודת ה’, ולאחר זמן ה’ מעלים וגונז את אורו, על מנת שאדם יעבדו גם ללא אור, ועל ידי ריחוק זה יתלמד בעבודה.

וזה סוד וכוונת התורה, ב”על פי ה’ ייסעו, ועל פי ה’ יחנו”, שבתחילה על פי ה’ ייסעו, שה’ מאיר ומסיע את האדם בעבודתו, ולאחר זמן אדם חונה – שנעלם ממנו אור ה’, וזה בחינת חנייה, אך גם זה על פי ה’, שה’ מעלים את אורו כאותו אב העוזב יד ילדו, על מנת שיתחנך בעבודה.

שעל מנת שאדם יזכה לדרגות יותר גבוהות בעבודת ה’, ויעלה בעלות הקדושה, מוכרח הוא להתלמד בעודה ללא תמיכה – ללא אור וטעם, ודווקא על ידי כך זוכה ועולה לדרגות יותר רמות.

העצבות פתח לכל הצרות

ויהי העם מתאוננים רע באזני ה’, וישמע ה’, וייחר אפו, ותבער בם אש ה’, ותאכל בקצה המחנה”.

אומר הרב הקדוש ר’ קלונימוס קלמן מקראקא זיע”א, בעל ה”מאור ושמש”, שכך מתחיל כל דבר רע, כל נזק שהוא מתחיל מעצבות ומרה שחורה, כל דבר רע מתחיל מכך שמתאוננים – מלשון אונן.

ואחרי שאדם נופל לעצבות ומרה שחורה, הוא מתחיל למצוא את חייו ועצמו בתאוות העולם הזה, ולאחר מכן, אם לא מתחזק להיות בשמחה, יכול ליפול אף לעבירות של ממש.

ודבר זה נרמז בפסוק, “ויהי העם מתאוננים”, שבתחילה התאוננו ונכנסו לעצבות ומרה שחורה, ואז “ותבער בהם אש ה'”, שה’ נתן להם עונש על כך שנהיו בעצבות, שה’ שונא עצבות שהיא שמץ עבודה זרה.

ואז משה רבינו התפלל עליהם ותשקע האש, שבזכות משה ניצלו מהעונש, אבל נפלו לתאוות עולם הזה, כמו שכתוב לאחר מכן, “ויאמרו מי יאכילנו בשר”, שנפלו לתאוות אכילה מחמת העצבות.

שבעת קני המנורה

הרב הקדוש רבינו נחמן מברסלב זיע”א אומר (ליקוטי מוהר”ן, חלק ראשון, תורה כ”א), ששבעת קני המנורה הטהורה מסמל על גוף האדם, שאותם יש לקדש ולטהר.

שבפני האדם יש שבעה פתחים, שני עיניים, שני אוזניים, שני נקבי האף, ופה, ואותם יש לקדש ולטהר, העיניים יש לקדשם בלשמור עינייו מלראות ברע, האף שלא להריח דברים האסורים, הפה שידבר אך ורק טוב וחסד, והאוזניים שלא ישמעו ניבול פה ודיבורים אסורים.

וכשהם קדושים וטהורים אדם יכול לקבל לתוכם את השמן הטהור שזה השגות אלוקות, וכשהם קדושים הוא יכול להאיר את השמן, ולהכיל בתוכו עוד ועוד השגות קדושות.

 

לזעוק אל השם

 

בית מדרשו של רבי ישראל בעל שם ממעזיבוז’- הבעל שם טוב הקדוש זיע”א – ביום הכיפורים. הקהל בתפילת הלחש, כולם עוצמים עיניהם, מתנדנדים בחוזקה או עומדים רוממים, מתחננים לבוראם שיסלח לכל עוונות עמו ישראל.

עיניו של הבעש”ט עצמו, המתפלל בקידמת בית הכנסת, זולגות דמעות כמים. פניו בוערות כאש ושפתיו רוטטות..

תלמידיו מבחינים בדבר מה יוצא דופן. בשנים העוברות למדו הם את הלך רמו של רבם, בימי הכיפור נהג הוא להתפלל ברעדה שמעורב עימה ‘גילה’ והפעם נראה הצדיק טבול ביגון ואנחה שלא מן הרגיל.

 

נער קט, יתום מאביו ואימו, בגדיו כפריים וגסים ולרגליו מגפיים מטונפות בבוץ – ישב על ספסל העץ סמוך לפתח.

לא היה הוא מהחסידים ואנשי מעשה שהתנודדו בתפילה בכוח רב, אף אין הוא אברך חסידי מן השורה שירקע ברגליו ויצעק את מילות התפילה: למען האמת, הוא כלל לא מתפלל, כי אינו יודע לקרוא. אז למה הגיע? ככה – ‘צריך’ להגיע.

לפתע עולה מחשבה במוח הנער: מדוע? מדוע שלא אעשה את שביכולתי… אומנם לקרוא אני לא יודע, אבל את האותיות עצמם אני מכיר. וממחשבה למעשה, בעוד הכל בתפילת הלחש, ברקע קולו הצלול ועלה היישר לשמיימה.

“השם יתברך להתפלל איני יודע, אומר לפניך את האותיות ואתה תצרף אותם ועשה אותם לתפילה- אלף! בי”ת! גימ”ל! דל”ת!..”

לפתע חזו התלמידים בשמחה המתפשטת על פני רבם, הדמעות פסקו מלזלוג וחיוך החל מרצד על שפתיים.

והסביר הבעש”ט: נגזרה גזרה חמורה על כלל ישראל וניסיתי לבטלה בתפילה וזעקה, וללא הצלחה. זו הסיבה ליגון שעטף אותי. אבל הילד הקט שזעק בתמימות את אותיות התפילה חולל סערה איומה בשמים, המקטרגים והמסטינים לא יכולו לו, השערים נבקעו והגזרה התבטלה.

בפרשתנו בהעלותך (פרק ט’ פסוק ו’): “ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה וכו’ ויאמרו האנשים ההמה אליו וכו’ למה ניגרע לבלתי הקריב את קורבן ה’ וכו'”

הם זועקים- אף שאין אנו יכולים להקריב את קורבן הפסח בעקבות היותנו טמאים, אנו בכל זאת רוצים! למה ניגרע (משאר העם) ?

ובזו הדרך חייב להלך כל יהודי. כל אדם באשר הוא, עם יכולותיו ומגבלותיו, צריך לעשות את כל מה שביכולתנו על מנת לעבוד את השם בשלמות. ואם הוא לא יכול – שיצעק ‘למה ניגרע’ ? והשם יתברך יושיעו.

למסירת פדיון נפש
נגישות