פרשת בלק סובבת שני אישים, בלק בן ציפור מלכה של ממלכת מואב, ובלעם בן פעור – נביא קדמון חוטא ורשע.
צדיקים אמרו, שלעתיד לבוא כשהגויים יטענו שלא מגיע להם עונש על מעלליהם, בטענה שלא היה להם נביא ומנהיג בשיעור קומה של משה רבינו, ואילו היה להם היה הולכים בדרך הישר, ולכן הקים להם הקב"ה את בלעם בן פעור, שהיה כמשה רבינו אך עם כוחות סטרא אחרא וטומאה. ולכן הרמב"ם כותב לא קם נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אם כי באומות העולם קם.
בלק מפחד מעם ישראל הקרב ובא לממלכתו, וחושש שברצונם לכבוש את אדמתו, ושולח לקרוא לבלעם לעצור בכוח קללתו את ישראל מלקרוב לארצו ולכובשה.
בלק טעה טעות יסודית, ישראל לא רצו לכבוש את ארצו, ואף לא יכלו לעשות כן, כי הקב"ה ציווה לא לכבוש את עמון ומואב.
בלעם שואל רשות מה' ומסרב להענות לבקשה.
בלק מבין שלא מכבודו של בלעם למלא משאלות השליחים הלא מספיק מכובדים וכן שהצעת התשלום שהוצע לו שכנעה אותו מספיק, ושולח שליחים מכובדים מהם עם הצעה טובה יותר.
בלעם מתפתל מול ההצעה הנדיבה והכבוד הרב, ואומר "אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור על רצון ה'". חז"ל לומדים מהדימוי שאמר על התאוות בצע שקיננה בליבו. אך בלילה שאל שוב את ה' וה' התיר לו.
אך בהתייצבו מול ישראל, תחת הקללה ה' שם בפיו ברכה לעם ישראל, ואחר כמה נסיונות כושלים, בלק ביזה אותו ושלח אותו לארצו.
לסיום, אמר בלעם עצה לבלק, אלוקיהם של אלו שונא זימה, תכשיל אותם בכך ואלוקיהם יעניש אותם.
וכך היה, וה' העניש את עם ישראל ופרצה בו מגיפה.
פנחס בן אלעזר הכהן, קינא את קנאת ה', והרג את נשיא שבט שמעון שנכשל אף הוא עם בת מלך מדין קבל עם ועדה, ובכך ריחם ה' ונחה המגיפה.
