פרשת במדבר
למטה מי' טפחים
"במדבר סיני באוהל מועד", אומר הרה"ק ר' נפתלי מרופשיץ זיע"א, שיש סתירה בין שני הדברים, שמדבר הינו מקום שמסמל העדר שכינה, מקום יבש ללא גילוי אלוקות, מקום של צמאון וחוסר, ואילו אוהל מועד הינו כמובן סמל ושיא של גילוי שאלוקות ושכינה, וממש היפך ממדבר.
ואם כן יש סתירה בין מדבר סיני לאוהל מועד, ומה רצתה התורה ללמדנו בכך?
ומתרץ, שהתורה גילתה כאן, שאפילו כשיהודי נמצא במדבר, במקום של חוסר וצמאון, כשאינו חש כל את ה' יתברך, ובטוח שאינו רוצה כלל את ה', בכל זאת ה' יורד אליו כמו שהמשכן ואוהל מועד היו דווקא במדבר, ודווקא מי שנמצא במקום חשוך ונמוך התורה יורדת אליו, ואל כל המקומות השפלים.
מעשה גבורה אמיתי
רבי משה פיינשטיין – מגדולי הדור הקודם, קיפל את התפילין בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית.
עם התפילן תחת בית שחיו צעד אל רכבו, שם חיכה לו נהגו הנאמן לקחת אותו אל ביתו.
הוא התיישב בניחותא על הכיסא המרופד, והנהג סגר את הדלת, אך אבויי!! בלא שימת לב מאת הנהג, ניטרקה הדלת על אצבעותיו המבוגרות של גאון ישראל והדרו!
הגאון החניק בליבו צעקה איומה. ידוע ידע שהיושב לצידו לא יסלח לעצמו לעולם על מעשה זה, ובכדי שלא יצטער נאלץ הוא לשתוק ולא להוציא הגה מפיו.
הנסיעה החלה בעוד אצבעותיו של רבי משה תפוחות, הכביש עמוס בשעות הבוקר והרכב מזדחל לאיטו. "אולי בשביל שלא להטריח את כבודו אלך ברגל לביתי"? הוא מציע.
אך הנהג מסרב בתוקף, הוא מעוניין לכבד את הרב, הייסורים גדלים.. והרב פיינשטיין מראה פנים שלוות ונינוחות ואף משוחח עם הנהג בדברי תורה.
לאחר כעשרים דקות ארוכות הגיעו ליעדם, רבי משה פיינשטיין משחרר את אצבעותיו בזהירות, יוצא מהרכב ועולה לביתו.
כעת בביתו פנימה, הוא משיל את ה"מסכה", ובפנים מיוסרות, חיוורות ומעונות מתיישב על הכסא. את אחד מבניו שלח אל המרפסת לוודא שהנהג התרחק ואז הוא זועק: "הצלה"!!!
***
רגילים אנו בחברה המודרנית-מערבית ש'חוזק ועוצמה' הם אלו חיילי קומנדו מיומנים או אגרופניים במאבקים פיזיים. גם מעשים מפורסמים וגדולים של מסירות נפש למען הזולת מועצמים בחברה האירופאית.
אבל שתיקה, שתיקה פשוטה, לא מתקבלת בתרועות גיל. אדם ששותק ומוותר לחברו ולא תובעו למשפט על עשיקת ממון – 'יקרא פראייר' ולא 'גיבור'.
לא כן בתורת האמת. בפרשתנו במדבר מסופר על מיתתם של שני בני אהרון נדב ואביהוא –'בהקריבם אש זרה' ואהרון אביהם לא אמר מאומה ובמחשבתו לא עלתה חס ושלום שום תלונה.
עברו שלושת אלפים שנה, ועדיין חרוט מעשה זה, שחור על גבי לבן, בשני מילים: "וידום אהרון".
משום שזה מעשה גבורה אמיתי.
