parallax background

פרשת השבוע – פרשת דברים

פרשת דברים

פרשת דברים ובעצם כל ספר דברים שייך למשה רבנו, העניו באדם, זה הספר שלו, כל הספר הוא דבריו של משה בנבואתו אל כל עם ישראל.
תחילת הפרשה היא דברי תוכחה שמשה דיבר לפני מותו לכלל ישראל, ואומרים חז”ל שכל ימיו לא אמר משה רבנו תוכחה, רק רגע לפני מותו.
ואומר הספרי שבעבור ד’ דברים אין מוכיחים את האדם אלא לפני מותו:
א. בכדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו
ב. כדי שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו
ג. שהאדם שמוכיחים אותו לא יהא קפידה בליבו על המוכיח אותו
ד. ושהאדם שמוכיחים אותו לא יחפש דברים לא טובים במוכיח אותו ועל ידי זה לא יקבל תוכחתו
ומבאר בספר ‘באר משה’ שמה שהוכיחן רק לפני מותו הוא משום שדרך האדם שמוכיחים אותו לתרץ את התנהגותו, ושוב המוכיח צריך להוכיחו על פניו, עד שבסוף קץ בתוכחה. ועל כן הוכיחן משה רבינו רק סמוך למותו בכדי שלא יקוצו בתוכחתו.

בענין התוכחה, מובא בשם בעל ה’נודע ביהודה’, שכשאומרים דברי תוכחה לאדם אמיד, שלא חסר לו כלום בחייו הגשמיים, איננו שם ליבו לדברי התוכחה במקרה הטו, או במקרה הפחות טוב בא הוא לכלל כעס. אבל לעומת זאת כשמוכיחים אדם עני, או לוקה ביסורים, הריהו מקבל את דברי התוכחה ומקבלם בלבו.
וזה פירושו של הפסוק בספר משלי, ‘מוכיח אדם אחרי ימצא חן’ שמי שמוכיח אדם לאחר שהקב”ה הוכיחו ביסורים, ‘ימצא חן בתוכחתו’, שתתקבל בלבו של האדם שמוכיחים אותו.
בעצם לקבל תוכחה זה עניין של ענווה, שעדיין אני צריך להשתפר, זה מצע טוב שעל בסיסו אדם יכול לקבל התוכחה ולהתעלות, ומשא”כ כשאדם ליבו גס, אין לתוכחה מקום, ולא תוכל לפעול את פעולתה.

 

ים מתוק

 

רבי לוי יצחק מבארדיטשוב – סניגורן של ישראל, מהלך מביתו לבית הכנסת שבעיירה – בוקרו של יום השבת! לעברו של הרב צועד בשאת נפש יהודי ומקטרתו בפיו, מחלל שבת בפרהסיא אשר יינו יין נסך.

הצדיק מגשש “מן הסתם אינך יודע שכעת יום השביעי?”, “ידעתי גם ידעתי” הודה היהודי.

“אז וודאי אתה בטוח שאין איסור בעישון מקטרת…” ניסה הרב מן הצד השני

“צר לי לאכזבך רבי..” השיב היהודי, “אבל יודע אני שזה הפך רצון הבורא, אך יצרי גובר עלי, אינני מסוגל להתאפק..”

“אוי השם יתברך!” נענה ר’ לוי יצחק, “ראה עמך הנפלא, שגם שהוא שוכן בשאול תחתיות אין הוא מכסה על פשעיו, ולא מנסה להסתיר תחלואיו!”

פעם נוספת, ראה הצדיק עגלון עטור תפילין ומעוטף בטלית ממלמל בין שפתיו את פסוקי הזמרה של תפילת שחרית, ידו אוחזת מברשת המטפטפת שמן, מושכת על צירי גלגלי העגלה שלא יחרקו במהלך הנסיעה.

הצדיק הביט על העניין בכיוון שונה “אוי ריבון העולמים, ראה את הצדיק’ל הזה, עסוק הוא בעגלתו, טרוד בפרנסתו, אבל אין הוא שוכח אותך. זוכר הוא להניח תפיליו ולהתפלל את תפילת השחר!”

***

בפרשתנו, “והערבה והירדן וגבול, מכנרת ועד ים הערבה ים המלח, תחת אשדות הפסגה מזרחה” (ג’ י”ז)

מימה המתוקים של הכנרת, חפים מכל מיני מליחות, ומאידך הים השוכן בהמשכה של הארץ הקטנה – המקור הראשי במזרח התיכון ליצוא המלחים, 30% מלח!

מגידי המישרים החורזים בדרשותיהם סיפורים ומשלים נוקטים בדוגמא זו. הם טוענים שים המלח הוא רק מקבל, בעוד הכנרת נותנת ומזרימה מים חיים ומתוקים לנהר הירדן.

הנותן מהפך עצמו לטוב! – המקבל עצמיותו נעשית גסה, מחוספסת ורעה.

אגב, גם עני מרוד יכול ‘לתת’, אם הוא מאיר פנים, צוהל ושמח לקראת אשתו ובניו, מסתכל באופן חיובי ומרבה בנקודות זכות לרוב כגרגירי החול שבים.

למסירת פדיון נפש
נגישות