'לתרומת דמי אושפיזין – סעודת אביון תלמיד חכם לחג לחץ כאן'
הלילה ירד על עמדת הצבא הרוסי שבפאתי העיירה סלונים, החושך כסה את היקום, והעלטה עטפה בכנפיה את הארץ והיושבים בה.
בתוך העמדה ניצב חייל חסון, הרובה על כתפו, עיניו משוטטות על הישימון שלפניו, אולם מוחו ולבו נתונים היו למשהו אחר לגמרי.
ליל יום טוב ראשון של סוכות הוא הלילה. רחוק היה מביתו של אבא, רחוק עוד יותר מדרך חייו של אבא, אולם תשוקה עזה בערה בקרבו, השתוקק הוא בכל מאודו לקים מצות ישיבה בסוכה, והלהבה שבלבו יקדה ולא נתנה לו מנוח.
הוא סקר את השטח שלפניו, השקיף אל עבר בתיה המרוחקים של העירה, ולפתע החסיר לבו פעימה. סוכה נצבה לה שם!
האור שבקע מחרכי הסכך לא הותיר בלבו מקום לספק, סוכה היא.
מאבק איתנים התחולל בלבו, מחד גיסא – הנה יכול הוא להגשים את שאיפתו, לרוץ במהירות אל הסוכה ולקים את המצווה, אולם מאידך גיסא מתחייב הוא בנפשו, אם יגלו כי הפקיר את העמדה… קשה היה לו לדמיין את התוצאות.
המנהג על פי החוק היה, כי לחייל בעת המשמרת שלו אסור לעזוב את העמדה, אלא אם כן נפנה הוא לצרכיו, ואז עליו להעמיד את הרובה בעמדה ולהזהר לא להתרחק.
אם עובר המפקד במקום ורואה את הרובה, קורא הוא לחייל בשמו, אם עונה הוא לו – מוטב, ואם לא – אות הוא שהחייל התרחק יתר על המידה, ואז נוטל המפקד את הרובה עמו, והחייל נידון על נטישת העמדה ועל הפקרת הנשק.
לאחר התלבטות לא פשוטה החליט החייל דנן לקחת את הסיכון. הוא השעין את הנשק על קיר העמדה, והחל לרוץ במהירות עצומה לעבר הסוכה. הוא נקש על הדלת בבהילות, ובמילים חפוזות הסביר ליהודי ולמשפחתו, שהסבו בסוכה, כי יהודי הוא, וברצונו לאכול כזית בסוכה.
לאחר שברך "לישב בסוכה", אכל כזית חלה בהתרגשות, וסרב בנימוס להצעות של בני המשפחה להצטרף אליהם לסעודה, נמלט כל עוד רוחו בו חזרה על עבר העמדה. לבו הלם בפראות, האם הרובה עדיין בעמדה? האם גילו אותו?
מתנשם ומתנשף ממאמץ הריצה הגיע אל העמדה. הרובה היה שם. הוא כרע תחתיו באפיסת כוחות, וחיוך גדול האיר את פניו.
עוד רגע אחד ישב כך על הרצפה, ובמשנהו זינק על רגליו.
את לבו הציפה שמחה עצומה, שמחה על שזכה, ברוך ה', לקים מצות סוכה כהלכתה, שמחה על האור הגדול שהבליח בנשמתו, והוא פצח בריקוד של שמחה אמתית, שהניעה את גופו, רוחו ונשמתו עד אור הבוקר.
למחרת היום, בבקרו של חג, נכנס לבית מדרשו של בעל ה'יסוד העבודה' זי"ע חייל גבה קומה, לבוש מדי צבא הצאר, בא הוא להתפלל עם הצבור תפילת שחרית.
מיד כשנכנס, נפנה הרבי לעומתו: "אור גדול זורח ממנו", אמר.
אחרי התפילה התוודעו החסידים לסיפור שבפי החייל, והבינו את פשר דבריו של הרבי על האור הגדול שבקע מדמותו של החייל.
כשסיפר הרבי בעל 'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע סיפור זה, הוסיף לבאר, כי הסיבה, שבגינה קרנו פני החייל, לא הייתה מצוות ישיבה בסוכה שהוא קיים.
הסיבה שבשלה היה האור הגדול הזה הייתה השמחה הגדולה שהציפה אותו. השמחה הגדולה הזאת, בחג שבו מצווים אנו "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" – היא מקור האור הגדול שראה הרבי בעל 'יסוד העבודה' על פניו של החיל. (מתוך 'מרוה לצמא').
בכמה מקומות בתורה אנו מצווים לשמוח בחג הסוכות. התורה מיחדת בכך את חג הסוכות מכל ימות השנה ומשאר המועדים.
הרמב"ם כותב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה'.
וממשיך הרמב"ם: "שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הקל שציוה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו.."
נאזור חיל, ולמרות הכל, ובגלל הכל, נוסיף חיל בשמחת חג הסוכות.