פרשת השבוע – מסעי

פרשת השבוע – מסעי

כל מסעותיך הם על פי ה'

בספר צרור המור בראשית פרשתנו מבאר, כי לא לחינם אמר 'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', אלא להורות כי פי ה' ורוחו הולכת עימנו באלו הגליות והמסעות כמו שהיה עם אבותינו בצאתם ממצרים. וזה חיותנו וקיומנו ועל פיו אנו חיים, ו'לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'.

  למרות שהאמונה בהשגחה פרטית היא מיסודות היהדות שעליה מחונכים אנו כבר מקטנות, מ"מ מדהים ומרגש לחוש כל פעם מחדש את יד ה' המנהיגה אותנו בחיי היום יום, ולקבל את ההרגשה הברורה והאמיתית שאנחנו בידיים טובות ויש לנו על מי להישען…
 מספר בעל המעשה: "בחודש אלול האחרון הגעתי למצב כספי קשה מאד. הכל ריק. הארנק ריק, הארונות ריקים, חשבון הבנק מרוקן, והמצב עגום ביותר. אין לי שום מושג איך אני גומר את החודש, ועוד יותר – איך אני מקדם את החגים הבאים עלינו לטובה. רק מלחשוב על ההוצאות הגדולות המצפות לנו נהיה לי שחור בעיניים. "מאין יבוא עזרי?". אבל התשובה פשוטה: "עזרי מעם השם".
 באותו יום היה לי תור לרופא בירושלים, מרחק של שעה נסיעה מביתי. הצטיידתי בספר תהלים, וכל הדרך אמרתי פרק אחרי פרק בבקשה ובתחינה לבורא העולם, כל יכול, אשר לו הכסף והזהב והוא אשר נתן לנו את החגים והמועדים, שישלח ישועה ויפתח את אוצרו הטוב.
 אמרתי תהלים בדמעות, בקריאה נואשת ממש, ובהרגשה חזקה שרק הוא יכול להושיע. גם במרפאה, בתור לרופא המשכתי בפרקי התהלים. הם הביאו מרגוע לנפשי וחזקו אותי בבטחון כי הישועה בוא תבוא.
 הנסיון הקשה חיכה לי דווקא בערב. אחד מידידיי, עשיר גדול, חיתן את בנו. הלכתי לחתונה, וכאן מצאתי את עצמי בין שועי ארץ, גבירים אדירים שבשבילם אלפיים שקל הם ממש כלום, ובשבילי סכום כזה יכול להוות הצלה של ממש… חשבתי לעצמי, הרי יש לי הזדמנות להביע את מצוקתי בפני כמה מהגבירים פה, ולקבל מהם נדבה הראויה להתכבד. את המחשבה הזאת שאיימה לקנות שביתה בלבי מיהרתי לסלק מיד.
לצערי, כבר ניסיתי פעם לעורר רחמיהם של בני אדם. זו אשליה לחשוב שהם יכולים להעניק לך דבר מה. 'שוא תשועת אדם'!.
 חברי קרא לי לשבת לידו, וסביב השולחן ישבו גבירים שלא היה מזיק להם 'לאוורר' קצת את הכיס. שוב חשבתי, הן נמצאים פה לידי אנשים שכסף לא נחשב אצלם. למה לא לנסות? ושוב אמרתי לעצמי, 'אל תבטחו בנדיבים', הקב"ה גדול, ואם ירצה הוא יתן לי מבלי שאתערב.
 באותו שולחן ישב חבר מימי הישיבה. עשרים שנה חלפו מאז ישבנו יחד לספסל הלימודים. הוא התרחק מעט, כבר לא נראה ממש כבן ישיבה. הוא שמח לפגוש אותי, חבר מן העבר, ושאל: "מה אתה עושה בחיים?" "יושב ולומד", אמרתי לו, "עושה שטייגן במיר". "ואתה מאמין בזה?" הוא שאל. "אתה לא מאמין בזה?" החזרתי לו, "וכי יש תכלית אחרת? וכי יש משהו אחר בעולם? מה יש לעשות כאן אם לא זה?". בפשטות אמרתי זאת, מכל הלב. נכון שקשה לי, נכון שאני מתמודד בענייני פרנסה, אבל עמוק בפנים אני מהמאושרים בתבל! אשריי 'ששמת חלקי מיושבי בית המדרש'. זה ברור לי מעבר לכל ספק, ושום קושי בעולם לא יעיב על האמת הפשוטה הזאת.
 הוא הביט בי בתדהמה. עד עתה הוא לא חשב שהוא מפסיד משהו. דבריי שיצאו מהלב חלחלו לתוכו.
אחרי הריקודים הוא ניגש אלי ואמר לי, "אני רוצה לקחת חלק בלימוד התורה שלך. האם תסכים לעשות אתי הסכם יששכר וזבולון?". "כן", עניתי. – "אתן לך כל חודש אלפיים שקלים. מקובל עליך?". – "מקובל!".
 הקב"ה שלח אותו ברגע הנכון להוציאני ממצוקתי, וכל זה בלי שאומר מילה אחת, רק בזכות הבטחון והתפילה. הודו לה' כי טוב!
 ההסכם עבד יפה במשך כמה חודשים. בחודשיים האחרונים התמיכה שלו לא הגיעה. נזקקתי מאד לכסף, אך לא פניתי אליו. כי גם הפעם, בחמלת ה' עלי, זכרתי שלא לבטוח בנדיבים. יתכן שקצת יותר מדי סמכתי על ההסכם, ולכן קבלתי תזכורת לבקש מה' את פרנסתי. פתחתי ספר תהילים ואמרתי כמה פרקים בהשתפכות הנפש. אחרי כמה דקות אני מקבל טלפון מהנדיב. הוא מתנצל על העיכוב בתמיכה, והוא כבר מכניס לי ארבעת אלפים שקלים על החודשיים האחרונים. שוב זכיתי לקבל חיזוק. 'חזקו ויאמץ לבבכם, כל המייחלים להשם'.
 עוד סיפור מפי בעל המעשה:
"בעבר נחשבתי לאיש אמיד, אלא שלא לעולם חוסן. בשלב מסוים ירדתי מנכסיי ואיבדתי את כל רכושי. הדרך היחידה להתמודד עם כל המצב הקשה, היתה חיזוק באמונה ובטחון. זה היה מה שהחזיק אותי, גם רוחנית וגם גשמית. נאחזתי באמונה כמו אדם טובע שנאחז בכפיס עץ הצף במים, עד שהוא מגיע למקום מבטחים.
 באותם ימים טרופים ראיתי דברים מופלאים. אספר כאן על אחד מהם: באחד הימים קיבלתי מכתב מעורך דין, המודיע שעלי לשלם סכום עצום לחברה מסוימת. הנוהל המקובל הוא שחייבים להגיב מיד ולהחזיר תשובה שאכן קיבלתי את ההודעה, ושאני עומד לשלם את החוב.
 ניסחתי מכתב כמקובל, ושלחתי אותו בפקס.
 אחרי כמה דקות אני מקבל טלפון מאביו של אחד החברים שבכיתה של בני. הוא שואל, "שלחת אלינו פקס?". אני אומר שלא, והוא טוען שכן, עד שמתבררת הטעות המביכה. במקום שאשלח את המכתב לעורך הדין, טעיתי במספר והפקס הגיע לביתו של החבר…
 היה לי לא נעים. לא רציתי שידעו את מצבי, אבל האיש שמעבר לקו הרגיע אותי. הוא הבין את המצב, והודיע שהוא לוקח על עצמו את החוב הזה.
ידעתי שהוריו של אותו חבר הם אמידים ובעלי ממון, אולם עד אז לא ידעתי את מידת טוב לבם…
 הקב"ה סובב את הטעות כך שאקבל את הסיוע, ושוב ראיתי כי 'הבוטח בה', חסד יסובבנו'.
 [מתוך 'השגחה פרטית']

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נגישות