רבי ראובן, איש עמל לפרנסתו, משוטט לצרכי עסקיו ברחבי הגלובוס, שמות מדינות שאת חלקם עדיין לא ברור כדי הצורך הגייתם הנכונה לדידו הם תחנות מעבר תכופות.

בעת רצון אחד, אולי לרגלי 'סגירת השמים' לאור משבר הקורונה זה היה, בו במשך שבועיים ימים רצופים שהה בארץ הקודש, הוציא מן הכוח אל הפועל את שאיפתו הנושנה להתדפק על דלתי רבו הדגול, ממנו קיבל תורה לפני עשרות שנים.

לא קל היה בשבילו מסעו למעון רבו, ולא בגלל המרחק הפיזי, הן עבורו מספר שעות נסיעה הוא ענין של מה בכך.

היטב אכפת היה לו צערו הנוקב של רבו שתלה בו כל כך הרבה תקוות, 'תשקיע את כך ראשך בתורה, ותגדל להיות גאון הדור', היה המשפט הנצחי שרבו הדגול היה מסיים עמו את שיחתו.

מה לעשות, הרהר ראובן בלבו, עיסוקיי המרובים הוציאוני מן הלימוד, אני לא ראוי ללימוד התורה, הכיצד אוכל להתחבר במצבי ללימוד התורה, ואיזה ערך יכול להיות לזה, היה מסכם לעצמו בעגמה.

שלא כפי ששיער, קבלת הפנים בסבר הפנים יפות של רבו הישיש, הורידו באחת את כל עוצמות העצבות והדאגה ששררה בקרבו, בטביעות עינו החדה של רבו זיהה הוא מיד את מצבו הרוחני של מיודענו, כל מילה נוספת מצידו מיותרת היתה.

'רבי ראובן יקירי, תהיה דבורה ואל תהיה עכביש', אמר לו רבו הדגול.

למראה עיניו המתעגלות בפלאה הסביר לו רבו, הן ידעת יקירי שהן הדבורה והן עכביש שרץ טמא הינם, ואסור לאוכלם.

למרות זאת,תוצרת הדבורה, הלא הוא העכביש, מותר הוא באכילה ללא שום חשש, ואילו תוצרת העכביש, הלא הוא קורי העכביש הידועים אסורים הם בתכלית.

והלא דבר הוא, שניהם טמאים, ואילו בתוצרתם שונה הדין, הקשה לו הרב.

כנראה יודע אתה רבי ראובן את התשובה לפשר הדבר, וכפי שמבואר בגמרא,  שהדבורה לא משנה כלום מהצוף שהיא יונקת מהפרחים, ולכן נשמר הדבש בטהרתו, לעומת העכביש שהקורים מופקים ומיוצרים על ידיה.

יקירי, אמר לו הרב, ברור שאינך שרץ, ובוודאות אינך גם טמא…

אבל, למניעת כל טענת סרק מצד היצר המונע אותך מלימוד התורה לאור 'מצבך', זכור היטב כי גם שרץ טמא כדוגמת הדבורה לא יטמא את הצוץ הטהור אם הוא אינו משנה בזה דבר.

—————–

בשמחת תורה שמחים אנו כולנו בשמחת סיומה של תורה.

עליה נאמר 'מתוקים מדבש ונופת צופים'.

תיכף עם סיום התורה מתחילים אנו מיד בקריאתה מחדש.