חכמי ישראל במשך הדורות, רצו לחזק בעם ישראל את לימוד התורה, ולכן תיקנו לקרוא את החמשה חומשי תורה מדי שבוע ביום השבת.
כל שבת לקרוא לפי סדר החומש, וכך לאחר זמן היו מסיימים את החמשה חומשי תורה, ומתחילים שוב לקרוא מתחילה.
ובמשך הדורות, תיקנו חז"ל לקרוא "פרשת השבוע", שהחכמים חילקו את כל החמשה חומשי תורה לחמישים וארבע פרשיות, ובכל שבת משבתות השנה קראו פרשה אחת, וכך יצא שבמשך שנה סיימו את כל החמשה חומשי תורה באופן אחיד ומסודר.
חלק מפרשיות השבוע מחוברות, כמו למשל, פרשת תזריע ומצורע, פרשת נצבים ויילך, שיש שנים שכשקוראים את פרשיות אלו מחברים אותם יחדיו.
וטעם החיבור הינו טכני, שעל מנת שנוכל לסיים את כל החומש מדי שנה, שכאמור מחולק הוא לחמישים וארבע פרשיות, וצריך שיהיה מספיק שבתות בשנה על מנת להספיק לקרוא את כל הפרשיות, ולכן לפי מספר השבתות שיש בשנה מחברים ומפרידים פרשות.
כשחכמים חילקו את הפרשיות, החלוקה נעשתה לפי סוד והבנה עמוקה בפרשות ושורשם, וזה מסביר מדוע אין כמות הפסוקים שווים בכל הפרשות, שיש פרשיות בנות ארבעים פסוקים ויש שמכילות למעלה ממאה פסוקים, והכול לפי סודם ועומקם של פרשיות התורה.
ולכן, גילו צדיקי כל הדורות, "שהקריאה משפיעה על הזמן", שכל פרשת השבוע משפיעה על השבוע בו נקראה, למשל אם בשבוע זה נקראת פרשת מצורע, אזי שבוע זה מסוגל להינקות ולהיטהר מטומאת לשון הרע והצרעת הרוחנית, וכשקוראים את סדר טהרת המצורע, אזי השומע והקורא יכולים להתחבר לקריאה ולהיטהר כמצורע בבית המקדש בשעתו.
וזה הטעם שנוהגים לעסוק מדי שבוע בלימוד הפרשה, ולגלות את האור הטמון בה, ואת הלקחים שניתן להפיק מהסודות שטמונים בקרבה, על מנת שנוכל להקשר אל סודותיה ואורה.
