פרשת ויגש – ברסלב

"וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"

"למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף – לפי שכלכל אותו" (גמ')

התפילה היא כלי גדול עם כוח אין סופי, כמו שאמרו חז"ל, "אל תיראי תולעת יעקב" – "מה תולעת זו אינה מכה את הארזים הגדולים אלא בפה, כך ישראל אין כוחם אלא בתפילה".

אבל, בכדי שהתפילה תהיה מקובלת בשמיים, צריך לדקדק היטב שהיא תבטא בתמימות את רחשי הלב של המתפלל, כמו שכתוב "יכלכל דבריו במשפט" – שישתדל שדיבוריו יתאימו באמת לתחושותיו.

בכל מצב אחר, יהיה לו קשה להתקשר למילות התפילה.

לכן אומר מרן בעל השו"ע "שיש ליתן צדקה קודם התפילה", כי נתינת צדקה קשורה ל'מידת המשפט', ששופט את עצמו אם ראוי לו לתת כך וכך לעני, ואחרי שיחזק בלבבו את מידת המשפט אזי יוכל להתפלל טוב יותר.

וזה שאמרו חז"ל, שניתנה בכורה ליוסף מפני שכלכל את אביו.

הבכורה זהה לתפילה, כי כמו שהבכורים יעודם היה מלכתחילה לעבוד בבית המקדש, כך התפילה באה במקום העבודה שהייתה במקדש, וכשם שבכור נוטל פי שניים בירושת אביו, כך התפילה היא בבחינת "פי שניים": הודיה לה' ובקשת הצרכים האישיים.

יוסף זכה לבכורה – לתפילה, משום שעסק בצדקה ופרנס את משפחתו ומשפחת אביו.

זו גם כוונת הכתוב: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף" – 'הטף' מלשון הטפה – דיבור כלשון הפסוק: "בן אדם שים פניך דרך תימנה והָטֵף אל דרום", לאמור, שזכה יוסף לדבר דיבורי תפילה כראוי, בזכות הצדקה שנתן לאביו.

(ליקוטי מוהר"ן ח"א ב)