parallax background

פרשת ויקהל

פרשת ויקהל

השבת והמשכן

"הררים התלויים בשערה", כך מכנים חז"ל את הלכות שבת, שיש בהלכותיה דינים ופרטי דינים רבים מאוד, רבים ממש כהרים גדולים, אך מאידך גיסא לא נמצא בתורה ככל פירוט לשום הלכה מהלכות שבת, פרט לאיסור הבערת אש בשבת שמוזכר בפרשתנו.

ואם כן מאיפה באמת לומדים את כל הלכות שבת?

עונים חז"ל: מ"שערה"..

ומהי אותה "שערה"?

פרשתנו מתחילה בשני פסוקים המדברים על אזהרת וציווי שמירת השבת, ולאחר מכן חוזרת התורה ללמד והסביר על מלאכת המשכן, בניייתו ובניית כליו.

ולדבר זה נדרשו חז"ל, מה טעם התחילה הפרשה בשבת ועברה למשכן? מה רצתה התורה ללמדנו בכך?

ומתרצים חז"ל שהצמידה התורה את מלאכות המשכן לאיסור שבת, על מנת לבאר מהו ה"המלאכה" שכתבה התורה שנאסרה בשבת, שכתוב "ויום השביעי לאלוקיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות פרק כ', פסוק ט'), ולא בארה התורה מהי המלאכה שאותה אסור לעשות, ועתה מההצמדה של מלאכת המשכן ושבת לומדים שמלאכות המשכן הם האסורות בשבת.


סיפור לפרשת ויקהל

תרומת וקורבן הנשיאים

פרשתנו מספרת על תרומות שהביאו בני ישראל לצרכי בניית המשכן וכליו, ומפרטת את כל מה שהביאו, זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש, עצי שיטים וכו', את כל חומרי הגלם שיועדו לבנייה, וכן אנשים שתרמו את עצמם, זמנם וכישרונותיהם למען הבנייה.

ואחרי כולם, לאחר שסיימו כולם להביא או בלשון התורה "נכלאו מלהביא", הגיעו הנשיאים ותרמו את השני דברים שנותרו שעדיין לא הביאו אותם, את אבני השוהם שנדרשו לכתפות האפוד, ואת אבני המילואים שנצרכו לחושן.

ואילו בחנוכת המשכן, מספרת התורה שהראשונים שניגשו והקריבו קורבנות במזבח היו הנשיאים, והם היו אלו שחנכו את המזבח.

ודנו חז"ל מדוע כאן בתרומת המשכן היו הם האחרונים להקריב, ולמה בחנוכת המזבח ניגשו ראשונים להקריב?

וכך היה הסיפור:

שכשעבר הכרוז במחנה, והודיע שעל כולם להביא כפי יכולתם לצרכי בניין המשכן וכליו, אמרו הנשיאים בליבם, "נמתין עד שיגמרו כולם להביא, ואז נביא אנו את כל מה שיישאר שהעם לא יכל להשיג".

אבל עם ישראל באהבתו לה' וביתו, הצליחו להביא את כל צרכי הבית, ולא מנעו מעצמם מאום ליתן למען יבנה בית ה' בפאר והדר, ויותר מכך אף אחר שכבר הביאו כדי הצורך הוסיפו להביא, עד שהאחראים הלכו למשה ואמרו לו "העם מרבה להביא יותר מן הצורך", ומשה עצמו הפסיק את העם מלהביא.

וכשבאו הנשיאים בדוק מה נותר להביא, גילו לצערם שהעם כבר הביא כדי המלאכה ויותר, ולהם לא נותר להביא מאום, ולא יעלה בידם ליטול חלק בבניין בית ה'.

אך שני דברים נישאר להביא, האחד, את שני אבני השוהם לאפוד, וכן את שנים עשר אבני החושן, אך לא היה בהישג ידם את שני דברים אלו.

הצטערו הנשיאים והתחרטו שלא מיהרו גם הם להביא ראשונים, וכשראה ה' את צערם האמיתי, ואת גודל רצונם ליטול חלק בביתו, עשה להם נס:

ענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל בלכתם במדבר, הגיעו עד לנשיאים והגישו להם את האבנים טובות שנצרכו לבניין המשכן, אבני השוהם והמילואים, שעדיין לא נמצא להם תורם, אך גם ברשותם לא היו האבנים, וכך זכו אף הם להשתתף בבניית המשכן.

(מדרש הגדול על פרשתנו)


מאצ'ינג

בצעדים מאוששים יוצא רן את בנין המשרדים הגדול. בשבועות האחרונים היו זמני לחץ רבים, העבודה הקשתה עליו במיוחד, אך כל יום מגיע סופו.

בכיס חולצתו מזמזמת לה מנגינה, והוא שולף באתנחתא את הטלפון המכונה חכם, ומדפדף באצבעו על המסך לקבלת השיחה.

שלום מדברים ממוסדות "אור התורה" פותחת פקידה נמרצת מעבר לקו "אנו נמצאים בעיצומו של מאצ'ינג לטובת הכולל וישיבה שברשותנו ואנחנו מעוניינים לזכותן בתרומ.."

"די די די, נמאס מהקבצנות הזאת" זועם רן, מנתק את השיחה וממשיך למלמל לעצמו "תנו לנו, תרמו לנו… פארזיטים, שילכו לעבוד"!

***

"ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכו'" (ל"ה כ"ב)

אלו תכשיטים של נשים, ואותם תרמו הן למשכן.

זו היתה מסירות נפש מצידן, להקריב את החפצים היקרים שלהם למען ה'.

***

חשבו על עולם יהודי – בלא לב יהודי. דמיינו מוסדות יהודיים, בלי לב התורמים.

התורה והיהדות הפורחת ומלבלבת, נזקפת לזכות הצדקות הנשפכות כמים, בלי שטר החמישים של פלוני ושבעים ₪ של אלמוני, לא היה נבנה בית כנסת, ולא ישיבה, ואף בתי חינוך לא היו בנמצא.

וכשאין מבנים של תורה, אין בית ואין יהדות.

אז חשב מסלול מחדש. ההוראת קבע שהינך חותם, אינה עזרה מסויימת לאיזהו מוסד. זאת שותפות בהחזקת עם ישראל כולו.

כן! אתה במאמץ קל פועל למען עמינו, מקים אותו על הרגלים, ונותן לו כוח להמשיך על אף הכל!

 


פרשת פקודי

הפרשה מדברת על יצירת בגדי הכהונה, בגדי הכוהנים הגדולים, והכוהנים ההדיוטים, וקידוש הכוהנים, בגדיהם, כלי המשכן והמשכן עצמו.

הקמת המשכן

משה רבינו הקים את המשכן, שהיה הוא הבית הזמני של הקב"ה, הבית שליווה את בני ישראל בכל תחנותיהם במדבר, וכן כשנכנסו לארץ הוקם באופן קבוע בעיר שילוה.

המשכן שימש בתור מקום ובית ה' עד לזמן שלמה המלך, שדוד אביו התעורר לבנות בית קבוע לה' מאבן, שאמר "איך יתכן שאני יושב בבית ארזים, ובית ה' ביריעות"?

אך ה' לא נתן בידו לבנות את בית המקדש אלא רק לבנו , שלמה המלך, אך עד זמנו כולל בזמן דוד המלך שימש המשכן בתור בית ה'.

הזהב והשראת שכינה

התורה מסכמת את כמות הזהב ששימשה לכל המשכן וכליו, ואומרת (חומש שמות, פרק לח', פסוק כד') "ויהי זהב התנופה תשע ועשרים כיכר, ושבע מאות ושלושים שקל בשקל הקודש".

אומר הספורנו הקדוש, שהתורה סיכמה  את כמות הזהב, והדגישה מה היה כמותו, על מנת שיבחינו מה מזערית הייתה כמותו ביחסיות לבית המקדש, ששם היה זהב עשרת מונים, שלא לדבר על המקדש שהורדוס המלך בנה ששם הזהב עבר כל דמיון.

ולמה רצתה התורה להדגיש זאת?

כי השראת השכינה הייתה הרבה יותר במשכן, הפשוט והחסר זהב, וללמדינו שלא הזהב הוא הקובע להשראת השכינה, ולא ריבוי העושר הוא המעלה את כבוד האדם, אלא הלב שרוצה את ה', וכוונת הלב היא החשובה בעיני ה' יותר מכל מוצלחת שהיא, מכל ברק ויופי חיצוני.


דעת תורה

"ציפי מה רצית ממני הבוקר"? פונה גיא אל רעייתו "מיהרתי לעבודה ולא יכולתי לשמוע אותך".

"אה" היא נזכרת "כמה פעמים לאחרונה – התחצף אלי רותמי בצורה יוצאת דופן. אינני יודעת כיצד להתמודד עם זה".

פניו של גיא מרצינות, הוא מהרהר מספר רגעים, ואומר: "אל תדאגי, אני שואל את הרב, הוא מבין בדברים רבים, וודאי שיתן עצה נכונה".

**

"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו, כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ' ל"ח)

בני ישראל לא נסעו ולא חנו בלי ציון המפורש של ה' יתברך. יתכן שבזה רצתה תורה ללמד, שאורח – חיים היהודי צריך להיות מקביל להשקפה תורנית הנכונה.

גם כיום – המצב לא שונה, ועל כל צעד ושעל יש לצעוד על פי דברי ה' יתברך.

לכן, יש להתנהג לפי דבריו ודרכו של תלמיד חכם מוסמך, אשר מבין את רצונו של האלוקים מכוח תורתו.

כשדעת תורה מובילה את הבית היהודי, הוא נראה אחרת לגמרי, מאשר בית הפועל מתוך גחמות אישיות.

למסירת פדיון נפש
נגישות