פרשת ויקהל

השבת והמשכן

"הררים התלויים בשערה", כך מכנים חז"ל את הלכות שבת, שיש בהלכותיה דינים ופרטי דינים רבים מאוד, רבים ממש כהרים גדולים, אך מאידך גיסא לא נמצא בתורה ככל פירוט לשום הלכה מהלכות שבת, פרט לאיסור הבערת אש בשבת שמוזכר בפרשתנו.

ואם כן מאיפה באמת לומדים את כל הלכות שבת?

עונים חז"ל: מ"שערה"..

ומהי אותה "שערה"?

פרשתנו מתחילה בשני פסוקים המדברים על אזהרת וציווי שמירת השבת, ולאחר מכן חוזרת התורה ללמד והסביר על מלאכת המשכן, בניייתו ובניית כליו.

ולדבר זה נדרשו חז"ל, מה טעם התחילה הפרשה בשבת ועברה למשכן? מה רצתה התורה ללמדנו בכך?

ומתרצים חז"ל שהצמידה התורה את מלאכות המשכן לאיסור שבת, על מנת לבאר מהו ה"המלאכה" שכתבה התורה שנאסרה בשבת, שכתוב "ויום השביעי לאלוקיך לא תעשה כל מלאכה" (שמות פרק כ', פסוק ט'), ולא בארה התורה מהי המלאכה שאותה אסור לעשות, ועתה מההצמדה של מלאכת המשכן ושבת לומדים שמלאכות המשכן הם האסורות בשבת.

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

סיפור לפרשת ויקהל

תרומת וקורבן הנשיאים

פרשתנו מספרת על תרומות שהביאו בני ישראל לצרכי בניית המשכן וכליו, ומפרטת את כל מה שהביאו, זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, תולעת שני ושש, עצי שיטים וכו', את כל חומרי הגלם שיועדו לבנייה, וכן אנשים שתרמו את עצמם, זמנם וכישרונותיהם למען הבנייה.

ואחרי כולם, לאחר שסיימו כולם להביא או בלשון התורה "נכלאו מלהביא", הגיעו הנשיאים ותרמו את השני דברים שנותרו שעדיין לא הביאו אותם, את אבני השוהם שנדרשו לכתפות האפוד, ואת אבני המילואים שנצרכו לחושן.

ואילו בחנוכת המשכן, מספרת התורה שהראשונים שניגשו והקריבו קורבנות במזבח היו הנשיאים, והם היו אלו שחנכו את המזבח.

ודנו חז"ל מדוע כאן בתרומת המשכן היו הם האחרונים להקריב, ולמה בחנוכת המזבח ניגשו ראשונים להקריב?

וכך היה הסיפור:

שכשעבר הכרוז במחנה, והודיע שעל כולם להביא כפי יכולתם לצרכי בניין המשכן וכליו, אמרו הנשיאים בליבם, "נמתין עד שיגמרו כולם להביא, ואז נביא אנו את כל מה שיישאר שהעם לא יכל להשיג".

אבל עם ישראל באהבתו לה' וביתו, הצליחו להביא את כל צרכי הבית, ולא מנעו מעצמם מאום ליתן למען יבנה בית ה' בפאר והדר, ויותר מכך אף אחר שכבר הביאו כדי הצורך הוסיפו להביא, עד שהאחראים הלכו למשה ואמרו לו "העם מרבה להביא יותר מן הצורך", ומשה עצמו הפסיק את העם מלהביא.

וכשבאו הנשיאים בדוק מה נותר להביא, גילו לצערם שהעם כבר הביא כדי המלאכה ויותר, ולהם לא נותר להביא מאום, ולא יעלה בידם ליטול חלק בבניין בית ה'.

אך שני דברים נישאר להביא, האחד, את שני אבני השוהם לאפוד, וכן את שנים עשר אבני החושן, אך לא היה בהישג ידם את שני דברים אלו.

הצטערו הנשיאים והתחרטו שלא מיהרו גם הם להביא ראשונים, וכשראה ה' את צערם האמיתי, ואת גודל רצונם ליטול חלק בביתו, עשה להם נס:

ענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל בלכתם במדבר, הגיעו עד לנשיאים והגישו להם את האבנים טובות שנצרכו לבניין המשכן, אבני השוהם והמילואים, שעדיין לא נמצא להם תורם, אך גם ברשותם לא היו האבנים, וכך זכו אף הם להשתתף בבניית המשכן.

(מדרש הגדול על פרשתנו)

[divider height="30" style="default" line="default" themecolor="1"]

מאצ'ינג

בצעדים מאוששים יוצא רן את בנין המשרדים הגדול. בשבועות האחרונים היו זמני לחץ רבים, העבודה הקשתה עליו במיוחד, אך כל יום מגיע סופו.

בכיס חולצתו מזמזמת לה מנגינה, והוא שולף באתנחתא את הטלפון המכונה חכם, ומדפדף באצבעו על המסך לקבלת השיחה.

שלום מדברים ממוסדות "אור התורה" פותחת פקידה נמרצת מעבר לקו "אנו נמצאים בעיצומו של מאצ'ינג לטובת הכולל וישיבה שברשותנו ואנחנו מעוניינים לזכותן בתרומ.."

"די די די, נמאס מהקבצנות הזאת" זועם רן, מנתק את השיחה וממשיך למלמל לעצמו "תנו לנו, תרמו לנו… פארזיטים, שילכו לעבוד"!

***

"ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכו'" (ל"ה כ"ב)

אלו תכשיטים של נשים, ואותם תרמו הן למשכן.

זו היתה מסירות נפש מצידן, להקריב את החפצים היקרים שלהם למען ה'.

***

חשבו על עולם יהודי – בלא לב יהודי. דמיינו מוסדות יהודיים, בלי לב התורמים.

התורה והיהדות הפורחת ומלבלבת, נזקפת לזכות הצדקות הנשפכות כמים, בלי שטר החמישים של פלוני ושבעים ₪ של אלמוני, לא היה נבנה בית כנסת, ולא ישיבה, ואף בתי חינוך לא היו בנמצא.

וכשאין מבנים של תורה, אין בית ואין יהדות.

אז חשב מסלול מחדש. ההוראת קבע שהינך חותם, אינה עזרה מסויימת לאיזהו מוסד. זאת שותפות בהחזקת עם ישראל כולו.

כן! אתה במאמץ קל פועל למען עמינו, מקים אותו על הרגלים, ונותן לו כוח להמשיך על אף הכל!