פרשת מטות ומסעי – ברסלב

"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"

דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב "והאדם ידע את חוה אשתו," וכתיב "כל אשה יודעת איש".

אך יש שני מיני זיווגים, היינו זיווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה, וזיווגים של עברה נמשכים מדעת דקליפה.

והדיבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא על ידי הדבור, כמו שכתוב "ולילה ללילה יחוה דעת", 'יחוה' מלשון דבור, שהדבור מדבר מה שבדעת.

וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף. והשומע ממנו הדיבורים, ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים.

ולפיכך בבלעם שהוא בחינות דעת דקליפה, כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה על פסוק" לא קם כמשה וכו'" בישראל לא קם, אבל באומות קם, ומנו בלעם, כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו דור דעה.

ולכך כשנטלו מואב עצה ממדין, אמרו להם אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת. אמר מואב – אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה כי הוא גם כן דעת דקלפה, כמו שכתוב "את זה לעמת זה עשה אלקים".

וזה שכתוב (במדבר כד): ויודע דעת עליון, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז): שידע מתי הקדוש ברוך הוא כועס, כי כשהדעת אינו בישוב, אזי יש כעס, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים סו:): כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו.

ולפיכך כשכעס משה רבנו, עליו השלום, על אנשי הצבא כשבאו ממדין, נסתלק ממנו הדעת, והוצרך אלעזר לומר הלכות טבילות כלים. וכשהדעת שלם, אזי אין כעס, כמו שכתוב (ישעיה יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה.

ובלעם היה מסתכל בדעת דקליפה, שהוא מותרות של דעת עליון; וכשמשתנה, ידע שהקדוש ברוך הוא בכעס, נמצא שבלעם הוא דעת דקלפה. ועל ידי דבוריו הוליד אוירים ארסיים של ניאוף.

לזה כשבאו ממלחמת מדין, נאמר (פסוקים יד-טז): ויקצוף משה על פקודי החיל וכו' ויאמר החייתם כל נקבה וכו' הן הנה היו בדבר בלעם. 'בדבר' דייקא, כי על ידי דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד ניאוף במדין, ולפיכך כשבאו ממלחמות מדין, כתיב: ויקרבו אל משה (ראשי)הפקודים וכו', ויאמרו ונקרב את קרבן ה' וכו', לכפר על נפשותינו לפני ה'. ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת סד): שכך אמרו, אף-על-פי שמידי עברה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו'.