parallax background

פרשת השבוע – פרשת מטות-מסעי

פרשת מטות-מסעי

הזדרזות לקיים רצון ה’

“נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, וכו’, לתת נקמת ה'”

רש”י אומר שלמרות שידע משה רבינו שמיתתו תלויה במלחמת מדין, לא עיכב את המלחמה, אלא מיהר בשמחה לקיים את רצון ה’, וזירז את מלחמת מדין.
שואלים המפרשים מניין לו לרש”י שמשמה רבינו זירז את מלחמת מדין?
ועוד שואלים המפרשים מהו שינוי הלשון ששינה משה רבינו, שה’ אמר לו נקום נקמת בני ישראל, ואילו כשמשה רבינו אמר לבני ישראל, אמר להם לתת נקמת ה’, ומדוע שינה משה רבינו את הלשון ממה שאמר לו ה’?
ומבארים ששני הקושיות מתרצות אחת את השנייה:
שמשה רבינו ידע שאם יאמר לבני ישראל כלשונו של הקב”ה, “נקום נקמת בני ישראל”, אזי יאמרו בני ישראל אין אנו ממהרים לנקום נקמתינו, ואנו מעדיפים לעכבה בשביל שמנהיגנו לא ימות, (שכאמור מיתת משה התלויה במלחמת מדין).
לכן שינה משה ואמר להם, “לתת נקמת ה'”, ואת נקמת ה’ אינכם יכולים לעכב.

כמות לוחמי מלחמת מדין

“אלף למטה, אלף למטה, וכו’, וימסרו, וכו’, שנים עשר אלף”

מכל שבטי ישראל הגיעו אלף חיילים למלחמת מדין, ואם כן יש שלושה עשר שבטים, שמנשה ואפרים היו מחולקים לשני שבטים, ואם כן היו שלושה עשר אלף חיילים מכל השבטים יחדיו.
ואם כן קשה מדוע בפסוק הבא שמדבר על מסירת החיילים לצבא היו רק שנים עשר אלף?
ישנם מספר תירוצים על כך:
שכמו שמבאר רש”י שהפסוק הזה מדבר על מסירת החיילים בכוח לצבא, שהם לא רצו ללכת למלחמה מחמת שידעו שחיי משה רבינו תלויים בכך, ולכן התעכבו ולא מיהרו לבוא למלחמה והוצרכו למסור אותם בכוח.
ואלף החיילים של שבט לוי, מרוב דביקותם ומסירותם לצו ה’, לא התעכבו כלל, ולא הוצרכו למוסרם בניגוד לרצונם.
ולכן הפסוק אומר שרק שנים עשר אלף הוצרכו למסור בכוח, כי האלף הנותרים של שבט לוי הגיעו ברצון ולא הוצרכו למוסרם.
ששבט אפרים לא שלח חיילים למלחמה, כי ממשיכו העתידי של משה רבינו היה יהושע בן נון שהיה משבט אפרים, ולא רצו בני שבט אפרים לשלוח חיילים למלחמה שלא יאמרו שהם הזדרזו לגמור את המלחמה על מנת שיפטר משה רבינו ובן שיבטם יעלה למלוכה.

חשיבות ארץ ישראל

“תרבות אנשים חטאים”

משה רבינו אמר לבני שבט גד, על רצונם לנחול חלק בחוץ לארץ, שקמתם אתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, שהיה בטוח שהם באים שוב לקטרג נגד ארץ ישראל.
וכתוב על כך במדרש:
בשביל שאמר משה לבני גד תרבות אנשים חטאים, נענש שבן בנו עבד לפסל מיכה.
ומבאר רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר”ן, ק”ד):
שחשב משה רבינו שאינן רוצים חלק בארץ ישראל, והגמרא אומרת “שכל הדר בחוץ לארץ נדמה כמי שאין לו אלוה”, ועל כך שחשב משה רבינו שאינם רוצים חלק בארץ ישראל, וזה היה חשד בכשרים, כי כן רצו חלק בארץ ישראל.
וכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ולכן לקה שנכדו היה ללא אלוה, כמו שחשד בבני גד שאינם רוצים חלק בארץ ישראל, וכל מי שלא דר בארץ ישראל נדמה כמי שאין לו אלוה.

משקפיים

 

השבת פרשה את כנפיה על העולם. לילה אפל, כוכבים מנצנצים בשמים. השלווה מרחפת בחלל.

בביתו של ר’ הלל מקולמאי נמים בני הבית את שנתם בנעימים, רק דמותו של הרב נראית מתנודדת לצד מנורת שמן עשנה, הוא מזמזם את משפטי הגמרא בערגה, מתרפק על המילים המדויקות והמדודות של חכמינו… לפתע…

החלון סב על צירו בלחישה צורמת, ידים ארוכות נשלחות אל תוך הבית, גוזלות את זוג פמוטות הכסף היקרות…

“יהודי!” רעם קולו של ר’ הלל, “כיצד אתה מעז לעבור על הלאו דאורייתא, של לא תגנובו!”, “מה גם שהפמוטים נחשבים למוקצה!”, קול הצחוק חרישי נשמע מבעד לחלון.

ר’ הלל, שמעודו לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שיהודי עובר על ציוויו של ה’ קם ממקומו, פתח את הדלת בסערה והחל במרדף אחרי בגנב.

“מחול לך! מחול לך!” צעק ר’ הלל לעברו של הגנב.

***

ביום המחרת הופיע מפקד המשטרה במפתן דלתו של הרב,  “מצאנו את הגנב הזה” הצביע המפקד על יהודי הכפות בידיו, “והודה הוא בפנינו על גזילת פמוטי הרב, הנה הפמוטים”.

“הפמוטים הללו לא נגנבו, נתתי אותם במתנה לאיש הזה, פמוטים אלו אינם שייכים לי“.

***

מלמדת התורה לרחם על כל יהודי, אפילו על הרוצח בשגגה,

“ואם בפתע בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי בלא צדיה… והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו… והצילו העדה מיד גואל הדם”

נלמד מזה מוסר, לרחם – ולרחם, אף במקרים בהם אנו צודקים במאת האחוזים.

מצווה מהתורה שלא לכעוס בין ביחיד ובוודאי שלא ברבים, ואף כשעשו לך עלווה, לבש את משקפיו של הקב”ה והבט דרכם על המציאות, פתאום תראה שבמקום לכעוס ולזעום על מה שלקחו לך, אתה פשוט תתחיל לחלק מתנות!

למסירת פדיון נפש
נגישות