פרשת מקץ

ברסלב

"ויהי מקץ שנתיים ימים"

הגמ' מספרת על אחד התלמידים שהיה יושב ללמוד בבית של רבו רק יום אחד ומיד חוזר, מחמת ריחוק הדרך, כשראה רבו ר' יוחנן שהוא מצטער, אמר לו שמי שעוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה נחשב לו כאילו עסק כל השנה.

הטעם לכך הוא, שכל הלכה מהלכות התורה טמונים בה חיי נצח – חיי עולם הבא, כמו שאמרו חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא".

העולם הבא הוא מעבר למושג הזמן ולכן מי שלומד הלכות התורה כראוי, קשור גם הוא לדרגה זו, עד כדי כך שאפילו יום אחד בשנה נחשב כשנה שלימה.

דבר חשוב ונעלה זה, אומר רבינו,  נרמז במילים "ויהי מקץ שנתיים ימים" שעל ידי לימוד הלכות שזוכים על ידם לעולם הבא שהוא בקץ העולם הזה.

('ליקוטי מוהר"ן ח"ב ב')

"ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו"

אדם שעושה את מעשיו לשם שמים, אזי משמש משכן לשכינה, אבל כששולטת בו מידת הגאווה שהיא ע"ז, משמשות ידיו ורגליו, שבהן מתרכזות פעולותיו ותנועותיו, כמשכן לרוח הטומאה, דבר שמביא חרון אף ה', כמו שאמרו חז"ל: "כל זמן שיש עבודה זרה בעולם – חרון אף בעולם".

העצה לבטל את הגאווה היא, להתדבק בצדיקים, מחמת שהם משפיעים בעולם רוח של קדושה וטהרה, מורב גודל  דבקותם בתורה הקדושה שעליה נאמר: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" –  "על אנפי אורייתא" על רוח התורה.

רוח הקודש הנ"ל מגרשת את רוח הגבהות של הגאווה, שהיא רוח הטומאה, ומביאה לידי ענווה ואמונה.

זה שנאמר על יוסף הצדיק שזכה לרוח הקדושה הזו – "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו", "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו" כי הצדיק הזה מחדיר את רוח הקודש באנשיו ומעביר מהם את רוח הגאווה, כך שיכולים לרומם את ידיהם ורגליהם לפעולות בקדושה.