"והיה עקב תשמעון", אומר רש"י "אלו מצוות שאדם דש בעקביו", ואומרת התורה אם תשמרו את המצוות האלו, וברכך והרבך וכו', מברך ה' את עם ישראל במידה וישמרו את מצוות התורה.
ולקראת הכניסה הצפויה לארץ ישראל, ממשיכה התורה ואומרת שבזכות שמירת חוקי התורה, יעזור להם ה' לכבוש ולנחול את ארץ ישראל, "ואף את הצרעה ישלח בם ה', עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך".
ומזהירה התורה, שבכניסה לארץ ימהרו להשמיד את כל פסילי האומות השוכנות שם, שלא ילמדו חלילה ויכשלו בדרכם.
ומצווה התורה, מצוות עשה מן התורה, לזכור את מסע בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, ואת פלאי הפלאות שעשה להם ה', "האכילך את המן, שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה, וכו'". מצווה זו נקראת 'מצווה תמידית' בשל חיובה בכל זמן.
מצווה נוספת מצווה התורה "ואכלת ושבעת וברכת", מצוות ברכת המזון על לחם, וזו מן המצוות הדאורייתא הבודדות שנותרו בזמן הזה.
ממשיך משה לתאר את המשך מסעם אחר מתן התורה, ומספר להם על חטא העגל שחטאו בו, ומזהירם לא לשכוח את כל המרדות שנקטו דור המדבר כלפי בורא העולם, ולדעת שלא בזכות עצמם הם יורשים את ארץ ישראל.
כעת מסיים משה רבינו, במילים נוקבות "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה אותו, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וכן לאהוב את הגר, ולזכור כי גם אתם הייתם גרים בארץ מצרים.
בפרשה מופיעה הפרשה השניה בקריאת שמע 'והיה אם שמוע', שבו מצווה ה' את בני ישראל מצוות רבות. מצווה תפילין, מצוות מזוזה, מצוות לימוד תורה לדורות הבאים, וכן בגודל השכר להולכים בדרך הישר, וחלילה 'וחרה אף ה" אם לא הולכים בדרך ה'.
