פרשת השבוע צו

זריז, תזדרז

"צו את אהרן ואת בניו לאמור", (פרשת צו, פרק ו', פסוק ב').

אומר רש"י "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".

והמקור מספרי, (פרשת נשא, פיסקא א'), "ר' יהודה בן בתירא אומר, אין הציווי אלא זירוז, שנאמר "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו", ששם נקטה התורה לשון ציווי, ושם מתברר למה נקטה התורה לשון ציווי ולא לשון אמירה וכדו', מההמשך של "חזקהו ואמצהו", שמשה חיזק ואימץ את יהושע לקראת תפקידו כמנהיג ישראל, ומוכח שנקטו לשון צו מלשון זרז.

ומוסיף שם הספרי, "לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים את המחוזקים, ואין מזרזים אלא למזורזים".

שלעולם כאשר התורה אומרת ומזרזת יהודי לעשות מצווה, לקיים איזה מעשה טוב, מתחילה היא עם הבסיס, שכל יהודי הוא טוב, ודרך הטוב להידבק בטוב, שכל אחד הוא זריז ויזדרז עוד, לא פונה היא לאדם שלא שייך, לאדם שלא רוצה, אלא לאדם שבתוך תוכו הוא רוצה, הוא זריז, ורק יש מעט לעוררו ולהגיד לו "אחי חזק", אתה יכול, רוצה, זריז.

אסיר תודה לנצח

פרשת השבוע מוסיפה לבאר ולדבר על הקרבת הקורבנות, הקורבן שעליו נדבר עתה הוא "קרבן תודה", שאותו מקריב אדם לאות הודאה לה', כגון אדם שניצל מסכנה, חולה שנתרפא, יולדת וכדו'.

כתוב במדרש רבה בפרשתנו, (פרק ט', פסוק ז'), "ר' פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל", פירוש: שגלוי, שכל הקורבנות בטלין, ואילו קרבן תודה אינו בטל.

אומר רבינו נחמן מברסלב זיע"א, (ליקו"מ, ח"ב, תורה ב'), "עיקר שעשוע עולם הבא, להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך, ולהכיר אותו יתברך", כלומר שעיקר השעשוע שאדם מצפה לו, וזה גם יהיה לאחר הגאולה, וגם בעולם הבא, רק להודות לה' יתברך, להודות לו גם על הטוב וגם הרע, ולהלל לה' על כל מקרה שקורה עמו הן טוב והן רע.

וזוהי הגאולה, שאדם רק יהלל לה', ויאמין בה' כה עמוק, שהוא איתו ולטובתו, וירגיש כה חזק את אמונתו, עד שיהלל ויודה על כל מקרה שקורה לו.

וזה שכתוב במדרש הנ"ל, לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל, שכל מה שיישאר לעתיד זה רק תודה והודאה, שעתידו של כל אדם זה להגיע לפסגה של אמונה כה חזקה עד שרק יודה ויהלל.

בערה בפנים

"היא העולה על מוקדה", האות מ"ם של המילה מוקדה קטנה, ונקראת מ"ם זעירא.

שואלים המפרשים, מדוע האות מ"ם קטנה וזעירא, מה רצתה התורה ללמדנו בכך?

ומבארים גדולי החסידות, שמוקדה מרמז על הבערה שקיימת בליבו של יהודי, ששם בוערת אש שעולה לה' יתברך, שיהודי שכל רצונו הוא אל ה', הוא כלפיד אש בוער.

וא"כ מדוע המ"ם היא קטנה?

והתשובה היא עמוקה מיני ים, שיש יהודים שליבם היוקד לא נראה לעין, ואפילו יותר מכך, ההיפך הוא הנכון, נראה שליבם יבש כחרס, מלאים הם ייאוש מכל דבר שבקדושה, ומוקד כל שהוא אין בליבם…

ובכל זאת..

מגלה התורה, שגם אם המוקד אינו נראה, נעלם הוא, כהמ"ם הקטנה של "מוקדה", בכל זאת המוקד קיים, יש מוקד, התורה מאמינה בכל יהודי שיש בתוכו מוקד, יש לו מוקד משלו, שבו יכול הוא להבעיר אש שתדלק עד השמים.

כמו שפעם הגיע יהודי אל הרה"ק רבינו נחמן מברסלב, והתאונן בפניו, "מה אני אעשה שאין לי לב כמו פלוני, אם היה לי לב כמוהו, הייתי גם יכול לעבוד את ה', ולבעור אליו", ענה לו, הרה"ק זיע"א, "גם לך יש לב רק שאינך מלבב אותו".