parallax background

פרשת השבוע – פרשת שמיני

פרשת שמיני

וידום אהרן

פרשת שמיני מתחילה בתיאור שלאחר שבעת ימי המילואים, ביום השמיני, חגגו כל ישראל את חנוכת המשכן, ומשה רבינו, שהיה כהן בכל שבעת ימי המילואים, העביר את שרביט הכהונה אל אחיו, אהרן הכהן.

אהרן נכנס להקריב את קורבנותיו, לראשונה, ואז באותו יום שמח ומרגש, קרה אסון מצער מאוד, שני בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא, מתו.

תגובתו של אהרן הכהן, לאסונו האישי, מיתת שני בניו, “וידום אהרן” (ויקרא, פרק י’, פסוק ג’), אהרן דמם ושתק, לא הביע צער, כאב, מאומה…

התגובה היחידה, היא הרכנת ראש לרצונו של הבורא הגדול, הכנעה גמורה, ואומר רביה”ק (ליקו”מ, תורה ו’), שיש חילוק בין לשתוק לדמום, שהשתיקה והדמימה הם שני עולמות שונים.

לשתוק זה לא להגיב, אך לא בהכרח זה טוב, אלא יתכן שזה רק מחוסר היכולת לעשות משהו כרגע, ויתכן ששומר טינה בליבו, אבל דמימה היא שתיקה מוחלטת בלב, שהלב “כאבן דומם” ולא מגיב מאום,

וכזה היה אהרן דומם, ליבו גם נקי מכאב וצער, וכל כולו נאמן לבוראו, ונאמן לטובו של אדונו.

ובשכר זאת, אומר רש”י (במקום), זכה אהרן הכהן למתנה מיוחדת, שפרשת “איסור כניסת כוהנים שתויי יין למקדש”, נאמרה לאהרן הכהן לבדו, ולא כתמיד יחד עם משה רבינו, או מפי משה רבינו.

חסד לאלפים

בהמשך פרשת מיני מופיע האיסור באכילת חיות שאינן טהורות וביניהן “ואת החסידה והאנפה למינה” (ויקרא, פרק יא’, פסוק יט’), אחת מן החיות שהתורה מפרשת את איסור אכילתם הוא החסידה.

ומבאר רש”י, “למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסד עם חברותיה”.

וידוע טעם איסור אכילת החיות שאינם טהורות, מחמת שטבעם הרע לטרוף ולהזיק, ובשביל שחס ושלום שהיהודי האוכל לא ידבק בו ממזגם הרע, לכן אסרה התורה את כל החיות הטורפות והמזיקות.

וא”כ, מקשים גדולי החסידות, מדוע נאסרה החסידה באכילה? והלוא רש”י מבאר שלחסידה יש טבע טוב ורחמן, “שעושה חסד עם חברותיה”, ומה רע בטבעה זה?

ומתרצים, שהחסידה אינה גומלת חסדים, אלא החסידה גומלת חסד עם חברותיה, דווקא עם חברותיה גומלת היא חסד, ועם מי שאינה מחברותיה לא גומלת חסד, וטבע זה לא רוצה התורה שיהיה לישראל.

לא רוצה התורה שיהודי יגמול חסד עם חבריו ומכריו, יהודי צריך לגמול חסד ללא שום הגבלות, חסד עושים עם אלה שלא מכירים, עם המסכנים שאין להם חברים, ולא כמו החסידה שלחברותיה גומלת חסד ולא עם הזרים לה.

כמו שאמר אחד מגדולי הדור הקודם, שהכנסת אורחים אמיתית היא, לא להכניס אורחים תלמידי חכמים ומנומסים, אלא להכניס את האומללים שיושבים בפתח ה’שטיבלאך’, הלא מנומסים ולא בדיוק נקיים ועדינים, להכניס אותם ולגמול עימם חסד זה חסד אמיתי.

לדבר עם ה’

באיסור אכילת חיות שאינם טהורות, כבר הבאנו לעיל, את טעם הרמב”ן שמחמת שחיה טורפת ומזיקה טבעה רע, לכן לא רצתה התורה שטבע רע זה יכנס לתוך הגוף והדם של היהודי, לכן אסרה אותם באכילה.

הרה”ק ר’ לוי יצחק מברדיטשוב זיע”א, כותב בספרו קדושת לוי (על הפרשה), טעם נוסף מדוע אסרה תורה את אכילת החיות הרעות.

משה רבינו, כאשר מצאה אותו בתיה בת פרעה בתוך התיבה, ראתה אותו בוכה, והלכה לחפש ולבקש אשה שתוכל להאכיל את הילד, ומספרת התורה שמשה סרב לאכול אצל הנשים המצריות, ולמה “כי פה שהוא עתיד לדבר עם השכינה, לא יינק מנוכרייה”.

וכך גם אצלנו, בגלל שכל יהודי מדבר עם ה’, ועתיד לדבר עם ה’, ולא ייתכן שפה שמדבר וידבר עם ה’, יאכל מאכלות רעות ואכזריות, שמולידות אכזריות ורוע בלב האדם האוכלם.

עבירה שלו

“וישחט את עגל החטאת אשר לו” (ויקרא, פרק ט’, פסוק ח’), שואל הרה”ק הרב אלימלך מליז’ענסק זיע”א, בסיפרו נועם אלימלך, איך יתכן שאהרן הקריב עגל חטאת, והלוא לא ייתכן שצדיק עושה עבירה?

ומתרץ שהצדיקים עושים דברים דקים שנראים כעבירה, ולאנשים בדרגתם זה נחשב לפגם דק, כמו אהרן בחטא העגל, שאדם אחר לא היה נחשב זה לחטא, ורק לאדם בדרגתו נחשב חטא, ולכן התורה אומרת “אשר לו”, שלאהרן היה נחשב זה חטא.

והטעם שצדיקים נוהגים כך, על מנת להראות לעם ישראל איך צדיק עושה תשובה על דברים כה דקים, ולעורר בכך את העם לתשובה, וכן להראות לעם ישראל שיש כזה דבר תשובה, ולעוררם להאמין בתשובה.

למסירת פדיון נפש
נגישות