parallax background

פרשת השבוע – פרשת שמיני

פרשת שמיני

וידום אהרן

פרשת שמיני מתחילה בתיאור שלאחר שבעת ימי המילואים, ביום השמיני, חגגו כל ישראל את חנוכת המשכן, ומשה רבינו, שהיה כהן בכל שבעת ימי המילואים, העביר את שרביט הכהונה אל אחיו, אהרן הכהן.

אהרן נכנס להקריב את קורבנותיו, לראשונה, ואז באותו יום שמח ומרגש, קרה אסון מצער מאוד, שני בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא, מתו.

תגובתו של אהרן הכהן, לאסונו האישי, מיתת שני בניו, “וידום אהרן” (ויקרא, פרק י’, פסוק ג’), אהרן דמם ושתק, לא הביע צער, כאב, מאומה…

התגובה היחידה, היא הרכנת ראש לרצונו של הבורא הגדול, הכנעה גמורה, ואומר רביה”ק (ליקו”מ, תורה ו’), שיש חילוק בין לשתוק לדמום, שהשתיקה והדמימה הם שני עולמות שונים.

לשתוק זה לא להגיב, אך לא בהכרח זה טוב, אלא יתכן שזה רק מחוסר היכולת לעשות משהו כרגע, ויתכן ששומר טינה בליבו, אבל דמימה היא שתיקה מוחלטת בלב, שהלב “כאבן דומם” ולא מגיב מאום,

וכזה היה אהרן דומם, ליבו גם נקי מכאב וצער, וכל כולו נאמן לבוראו, ונאמן לטובו של אדונו.

ובשכר זאת, אומר רש”י (במקום), זכה אהרן הכהן למתנה מיוחדת, שפרשת “איסור כניסת כוהנים שתויי יין למקדש”, נאמרה לאהרן הכהן לבדו, ולא כתמיד יחד עם משה רבינו, או מפי משה רבינו.

חסד לאלפים

בהמשך פרשת מיני מופיע האיסור באכילת חיות שאינן טהורות וביניהן “ואת החסידה והאנפה למינה” (ויקרא, פרק יא’, פסוק יט’), אחת מן החיות שהתורה מפרשת את איסור אכילתם הוא החסידה.

ומבאר רש”י, “למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסד עם חברותיה”.

וידוע טעם איסור אכילת החיות שאינם טהורות, מחמת שטבעם הרע לטרוף ולהזיק, ובשביל שחס ושלום שהיהודי האוכל לא ידבק בו ממזגם הרע, לכן אסרה התורה את כל החיות הטורפות והמזיקות.

וא”כ, מקשים גדולי החסידות, מדוע נאסרה החסידה באכילה? והלוא רש”י מבאר שלחסידה יש טבע טוב ורחמן, “שעושה חסד עם חברותיה”, ומה רע בטבעה זה?

ומתרצים, שהחסידה אינה גומלת חסדים, אלא החסידה גומלת חסד עם חברותיה, דווקא עם חברותיה גומלת היא חסד, ועם מי שאינה מחברותיה לא גומלת חסד, וטבע זה לא רוצה התורה שיהיה לישראל.

לא רוצה התורה שיהודי יגמול חסד עם חבריו ומכריו, יהודי צריך לגמול חסד ללא שום הגבלות, חסד עושים עם אלה שלא מכירים, עם המסכנים שאין להם חברים, ולא כמו החסידה שלחברותיה גומלת חסד ולא עם הזרים לה.

כמו שאמר אחד מגדולי הדור הקודם, שהכנסת אורחים אמיתית היא, לא להכניס אורחים תלמידי חכמים ומנומסים, אלא להכניס את האומללים שיושבים בפתח ה’שטיבלאך’, הלא מנומסים ולא בדיוק נקיים ועדינים, להכניס אותם ולגמול עימם חסד זה חסד אמיתי.

לדבר עם ה’

באיסור אכילת חיות שאינם טהורות, כבר הבאנו לעיל, את טעם הרמב”ן שמחמת שחיה טורפת ומזיקה טבעה רע, לכן לא רצתה התורה שטבע רע זה יכנס לתוך הגוף והדם של היהודי, לכן אסרה אותם באכילה.

הרה”ק ר’ לוי יצחק מברדיטשוב זיע”א, כותב בספרו קדושת לוי (על הפרשה), טעם נוסף מדוע אסרה תורה את אכילת החיות הרעות.

משה רבינו, כאשר מצאה אותו בתיה בת פרעה בתוך התיבה, ראתה אותו בוכה, והלכה לחפש ולבקש אשה שתוכל להאכיל את הילד, ומספרת התורה שמשה סרב לאכול אצל הנשים המצריות, ולמה “כי פה שהוא עתיד לדבר עם השכינה, לא יינק מנוכרייה”.

וכך גם אצלנו, בגלל שכל יהודי מדבר עם ה’, ועתיד לדבר עם ה’, ולא ייתכן שפה שמדבר וידבר עם ה’, יאכל מאכלות רעות ואכזריות, שמולידות אכזריות ורוע בלב האדם האוכלם.

עבירה שלו

“וישחט את עגל החטאת אשר לו” (ויקרא, פרק ט’, פסוק ח’), שואל הרה”ק הרב אלימלך מליז’ענסק זיע”א, בסיפרו נועם אלימלך, איך יתכן שאהרן הקריב עגל חטאת, והלוא לא ייתכן שצדיק עושה עבירה?

ומתרץ שהצדיקים עושים דברים דקים שנראים כעבירה, ולאנשים בדרגתם זה נחשב לפגם דק, כמו אהרן בחטא העגל, שאדם אחר לא היה נחשב זה לחטא, ורק לאדם בדרגתו נחשב חטא, ולכן התורה אומרת “אשר לו”, שלאהרן היה נחשב זה חטא.

והטעם שצדיקים נוהגים כך, על מנת להראות לעם ישראל איך צדיק עושה תשובה על דברים כה דקים, ולעורר בכך את העם לתשובה, וכן להראות לעם ישראל שיש כזה דבר תשובה, ולעוררם להאמין בתשובה.


ענווה

בפאתי רוסיה, בין משעולי דרכים ויערות סבוכים, ניצבה עיירה יהודית אותנטית.

הבתים קטנים, גגותיהם מחציר, בחצרות מנקרים תרנגולים, וברחובות נראים יהודים פשוטים העמלים לפרנסתם.

שני סנדלרים היו קיימים בעיירה. מתקנים נעלים על ידי פטיש ומסמר, מדביקים בסוליה או מטלאים חורים, וגובים שכר טרחה פרוטה או שתיים.

מטבע הדברים, וכבכל סיפורי העם, היו הסנדלרים עניים מרודים.

באחד מן הימים , נראה אחד הסנדלרים מהלך בכובע נוצה נאה ומקטורן יקר, לרגליו חבש נעליים מהודרות, ואף מקטרת שעשן מסתלסל מפיה לא נעדרה מפיו. כששאלוהו על זה, ענה – שזכה בגורל הממשלה באלפיים רובלים.

לסנדלר לשעבר הזה, היתה בת כלילת המעלות, וכעת שיש לו כסף לנדוניא סבר להשתדך עם בן הרב.

ענבי הגפן בענבי הגפן, ולאחר מספר שבועות נשברה הצלחת ואחר חודש ימים פסעו הסנדלר שהיה לעשיר ורב העיירה משני צדי החתן, מובילים אותו לחופה.

הסנדלר השני שנשאר עני ומזלו לא שפר עליו, נתקנא מאוד בחברו.

חרה לו על הצלחתו המסחררת, בעוד הוא מתבוסס באותה ביצת סנדלרות.

ברוע לב של ממש, ניגש אל חברו העשיר באמצעו של המעמד המרגש, בידיו תפס נעל, ושאלו “בכמה שבועות תתקן לי נעל זו”.

פניו של העשיר חוורו מבושה איומה, והוא קרס תחתיו ומת במקום.

כולם התרגזו על העני החצוף, המרושע. אולם רבי ישראל סלאנטר – כשהגיע לידיו הסיפור – לא הבין כיצד נפח העשיר את נשימתו מקמצוץ בושה.

המסקנא לא איחרה לבוא – גאוותו של העשיר העבירה אותו על דעתו, עד שלא יכול לעמוד בפני הביזיונות. ולכן הקים את “תנועת המוסר” ללמד את העם לזכך את מידותיהם.

***

בפרשתנו אומר משה לאחיו אהרון “קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולת וכו'” (ט’ ז’)

רש”י מפרש שאהרון לא ראה את עצמו כזכאי לגשת אל המזבח. בטוח היה שאינו ראוי להקריב קרבן לפני האלוקים, לכן אמר לו משה “קרב אל המזבח” – אתה צריך לעשות זאת, אתה נבחרת לכך.

כמה גדולים הם הצדיקים. אף כשיודע אהרון שצריך הוא להקריב הוא חושש ומפחד.

כל – שכן לאדם הפשוט והרגיל – צריך הוא להרגיש בעצמו ענווה והכנעה.

להבין, שיש כאלה, מבינים ויודעים – יותר ממנו!

למסירת פדיון נפש
נגישות