פרשת תצווה ברסלב
"להעלות נר תמיד "
שורש הנשמה הוא בחינת רצון ועל כן נקראת נפש מלשון רצון.
ותוקף הרצון הוא כמו נר דולק כי האהבה והרצון בוערים להשם יתברך ברשפי שלהבת י-ה שממנו מדליקין כל הנרות הקדושים, שזה בחינת אור הנשמה שנקראת נר ואור הנר הזה הוא יכול להאיר בכל מיני חושך וצלמות בתוך עצם גשמיות הגוף והעולם הזה הנקרא חושך.
כי איך שהוא, אף על פי כן לבו בוער עדין ברשפי אש להשם יתברך אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'.
והנה יש שבע מדות דקדושה וכן להיפך, והאדם בא לזה העולם להתנסות בזה שיעבור עליו כמה מיני חושך הכלולים בשבעה, שזה בחינת שבעה מדורי גיהינום שהאדם נענש בהם חס ושלום, כשלא עמד בניסיון ונכשל בהם בחינת ושבעה עידנין יחלפון עלוהי.
ובפרט מי שרוצה להתחיל להכנס בעבודת ה' שאזי מתגבר עליו הבעל דבר יותר ויותר ובהכרח שיעבור עליו כמה וכמה מיני חושך כמעט בלי שעור.
והכל כלול בבחינת שבעה נפילות בחינת שבע יפול צדיק וכו' וכל קיומו בכל מיני נפילות הוא על-ידי הרצון דקדושה היינו להתחזק בכל מה שעובר עליו לבלי להניח את הרצון דקדושה ולהתחיל בכל יום מחדש ברצונות חזקים להשם יתברך.
ואזי הרצון דקדושה מאיר לו כמו נר ממש, שמאיר בכל מיני חושך שבעולם.
וזה בחינת שבעת הנרות של המנורה להאיר בכל מיני נפילות שהם בחינת שבעה כנ"ל ולזכות לתורה ותפילה שהם גם כן בחינת שבעה כמבואר בפנים.
אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על-ידי שמקשרים את עצמו לצדיקי אמת שהם בחינת משה שנסתלק ברעוא דרעוין, ברצון שברצונות, והוא מכניס תוקף הרצון דקדושה בכל אחד ואחד, אפילו אם נפל למקום שנפל חס ושלום, הוא מכניס בו גם כן שיתגבר בתוקף הרצון הטוב ועל-ידי זה הוא מעלהו משמד לרצון.
עפ"י ליקו"ה ברכות השחר ה,מד
