parallax background

פרשת כי תשא

פרשת כי תשא

פרשתינו מתחילה עם עניין מחצית השקל, שנתנו עם ישראל תרומה פעם בשנה לבית המקדש לצורך קניית הקורבנות.

ולאחר מכן, בניית הכיור שבו קידשו הכהנים את ידיהם וגליהם בבואם לעבוד את עבודתם, ומי שעבד ללא קידוש ידיים ורגליים חייב מיתה.

אופן עשיית שמן המשחה שבו משחו וקידשו את אהרן ובניו וכלי ביהמ”ק.

ואופן עשיית הקטורת על כל סממניה.

ולאחר מכן בהרחבה סיפור מעשה העגל, ונתינת לוחות שניות.

כיור הנחושת

הכיור עמד בחצר המשכן, וכל כהן היה חייב בכניסתו לקדש (לשטוף) את ידיו ורגליו, אופן הקידוש היה כך: היה הכהן מניח יד ימין על רגל ימין, ויד שמאל על רגל שמאל, וכך היה מכניסם מתחת לזרם המים שבכיור.

ממה היה עשוי הכיור?

“ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה”, הכיור וגם הבסיס שעליו עמד (“כנו”) היה עשוי מנחושת.

מהיכן הגיעה אותה נחושת?

כתוב בתורה (שמות פרק ל”ח, פסוק ח’), “ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד”, שהכיור היו עשוי מה”מראות הצובאות”.

מה הם אותם מראות צובאות, שנשי עם ישראל באהבתם ותשוקתם לתרום לבניית המשכן, תרמו מכל מה שהיה להם, ובן היתר תרמו גם את המראות שבהם היו מתקשטות.

משה רבינו כשראה את המראות שתרמו, רצה לזרוק אותם מכיון שחשב שהם עשויות לעבירה, להתקשט, ואין זה מן הראוי לתורמם לקודש.

אבל הקדוש ברוך הוא אמר לו, חביבות המראות האלו בעיני, שאף אותם תרמו הם באהבם לבית המקדש, שמסירות נפשם למען בניית בית המקדש הייתה כל כך גדולה עד שמסרו את המראות שלהם, והם נותרו ללא מראות, ואף על פי כן לא נמנעו מלתורמם למען בניית המשכן, ולכן ראויות הם בעיני.

הטעם שמשה שבר את הלוחות

המדרש תנחומא (פרשת כי תשא סימו ל”ו) מביא משל, למלך שבא לשאת אישה, ובזמן ההכנה לחתונה יצא עליה שם רע שעשתה מעשים לא ראויים, וביקש המלך להרגה, מיד עמד שושבינה וקרע את כתובתה, ואמר למלך עדיין לא כנסתה אותה ולא סטתה היא תחתיך.

מיד התקררה דעתו של המלך ולא נבהל להרגה, וברר וחקר מה בדיוק קרה, ואז הוברר לו שלא סטתה כלת המלך, אלא רק השפחות הם שסטו, ומיד נרגע המלך ונשא את כלתו, והעניש אך ורק את השפחות.

והנמשל, אומר המדרש, ששמע המלך שבארבעים ימי ההכנה וההמתנה למעמד מתן תורה סטו עם ישראל ועשו להם עגל מסכה, ורצה להשמיד את כולם, ומשה שושבינם של ישראל שבר את הלוחות, ואמר לה’ עדיין לא קיבלו ישראל את התורה, ובכך נתקררה, כביכול, דעתו של ה’ ולא השמיד את ישראל.

ואחר כך כבר התחנן משה לפני ה’ שלא יענישם, “אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך”, שזה מדבר על בני השפחות – הערב רב, שרק הם סגדו לעגל ולא עם ישראל, ובכל זאת ביקש משה אל תשחית אותם.

“ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל”

אחר חטא העגל, כשעם ישראל התפנה לנקות ולטהר את נגע העבודה הזרה מקרבו, מדגישה לפתע התורה “ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל”.

ונשאלת השאלה איזה שייכות יש כאן פתאום לכך שיהושע לא זז מאוהלו של משה?

ועונה על כך הנצי”ב מוואלז’ין, שהתורה מדגישה שיהושע בן נון היה תלמיד מובהק של משה רבינו, ואפילו כשכל עם ישראל הלכו לטהר את המחנה שזה דבר חשוב ביותר, נשאר הוא יהושע אצל משה רבינו, והמשיך לקבל ממנו עוד ועוד תורה והנהגות טובות.



סיפור לפרשת כי תשא

“ואלו לגנאי של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת”, (יומא דל ל”ח ע”א).

הסיפור ארע בזמן שבית המקדש עוד היה קיים, והקורבנות הוקרבו מדי יום תמידים כסדרם, וריח הקטורת עדיין מתפשט בכל העיר.

הקטורת שריחה היה מיוחד ביותר, (עד שאומרת הגמרא שלא הוצרכו לשים ריח טוב בבגדים בכל ירושלים, מרוב עוצמת הריח של הקטורת!), היה מוכן ומורכב על ידי משפחה בשם “משפחת בית אבטינס”, שהיא ורק היא ידעה את סוד הקטורת, ואת הכמויות המדויקות שהיו מצרפים מכל מין ומין של הקטורת.

יום אחד רצו חכמי הדור ללמוד מאת משפחת אבטינס את סוד הקטורת, ושאלו אותם מה סוד ההכנה? ואיך עושים במדויק את הקטורת?

ולמרבה הפליאה, לא הסכימו בני המשפחה ללמד את החכמים, ולא מילאו את מבוקשם!

כשראו החכמים שעומדים במריים, ולא מלמדים אותם את מעשה הקטורת, כעסו, והביאו במקומם אומני בישום מהעיר אלכסנדריא שבמצרים, וביקשו מהם לנסות ולהכין את הקטורת.

ישבו האומנים והרכיבו את החומרים אחד לאחד, הוסיפו ממין בושם זה הפחיתו מהשני, עד שהצליחו להגיע למוצר המוגמר – הקטורת כפי שהייתה נעשית עד אז על ידי בית אבטינס, והיה באותה רמת איכות.

אבל דבר אחד חסר, עשן הקטורת של בית אבטינס היה עולה בצורה ישרה כמו מקל עד הרקיע, ולא היה נוטה ומתפשט לצדדים, ואת זה לא הצליחו האומנים לעשות.

ראו חכמים שאין להם ברירה, והחזירו את משפחת אבטינס לעבודה, והם המשיכו לייצר את הקטורת.

אך חכמים כעסו על סירובם, וראו בו רצון להרוויח כסף על חשבון הקודש, ולכן אמרו להזכיר את משפחת אבטינס לגנאי בשל סירובם התמוה ללמד את חכמים.

לימים פגש אחד מהתנאים באיש ממשפחתם, ושאלו, “מדוע בני משפחתך מסרבים ללמד את חכמים”?

ענה לו “מקובלנו שהבית הזה עתיד להיחרב, וחוששים אנו שאדם לא ראוי ייקח את הקטורת ויכינה לעבודה זרה, ולכן החליטו במשפחתנו לא ללמד איש את אופן ההכנה.

ומאז שגילו חכמים את טעמם, היו מזכירים אותם לשבח.

ועוד סיבה הייתה שמחמתה היו מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא יצאה מביתם כשהיא מבושמת, שלא יאמרו אנשים שממעשה הקטורת הם נהנים, ועל זהירות זו גם הזכירו אותם לשבח.

למסירת פדיון נפש
נגישות