בשבוע שקדם לחודש ניסן, דהיינו מכ"ג אדר עד לראש חודש ניסן, בנה משה רבינו את המשכן ופירקו, בשביל להתרגל במלאכה, ושבוע זה נקרא בשם "שבעת ימי המילואים".
ובראש חודש ניסן, הקים משה רבינו את המשכן ולא פירקו יותר, (לבד מהמסעות שאז פירקו לצורך המסע), ויום זה נקרא יום "חנוכת המשכן".
ומיום זה ואילך, ניגשו נשיאי שבטי ישראל, כל אחד בתורו, להקריב קורבנות על גבי המזבח, ולהיות הראשונים מעם ישראל שיקריבו קורבנות על המזבח.
ומיהרו הם להיות הראשונים להקריב, מחמת שבתרומות לבניית המשכן, המתינו עד שכל ישראל יביאו את מתנותיהם, והם תכננו להביא את כל מה שישראל לא יוכלו להביא, ומה שקרה זה שעם ישראל הביא את כל הנצרך, ולהם לא נותר מה להביא, (וכמעט שלא היה להם שותפות בבניית המשכן, עד שנעשה להם נס, וענני הכבוד הביאו להם את אבני השוהם והמילואים), ולכן כעת לא המתינו לסוף, אלא היו הראשונים להביא קורבנות.
סדר ההקרבה היה לפי סדר דגלי בני ישראל, שעם ישראל במסעותם במדבר, נסעו לפי סדר מסוים, ולכל שבט היה דגל מיוחד לו, ועתה, כשבאו להקריב את קורבנות הנשיאים הקריבו לפי סדר הדגלים.
סדר קורבנות הנשיאים
ראשון, בא' ניסן, הקריב נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב.
שני, בב' ניסן, נשיא שבט יששכר, נתנאל בן צוער.
שלישי, בג' ניסן, נשיא שבט זבולון, אליאב בן חלון.
רביעי, בד' ניסן, נשיא שבט ראובן, אליצור בן שדיאור.
חמישי, בה' ניסן, נשיא שבט שמעון, שלומיאל בן צורישדי.
שישי, בו' ניסן, נשיא שבט גד, אליסף בן דעואל.
שביעי, בז' ניסן, נשיא שבט אפרים, אלישמע בן עמיהוד.
שמיני, בח' ניסן, נשיא שבט מנשה, גמליאל בן פדהצור.
תשיעי, בט' ניסן, נשיא שבט בנימין, אבידן בן גדעוני.
עשירי, בי' ניסן, נשיא שבט דן, אחיעזר בו עמישדי.
אחד עשר, בי"א ניסן, נשיא שבט אשר, פגעיאל בן עכרן.
שנים עשר, בי"ב ניסן, נשיא שבט נפתלי, אחירע בן עינן.
ולמרות שהקריבו שניים עשר שבטים, עדיין אין שבט לוי בניהם, אלא שאפרים ומנשה היו מחולקים לשניים, כמו שהבטיח יעקב ליוסף.
ואהרן הכהן, נשיא שבט לוי, הצטער מאוד שהוא לא היה בין המקריבים, וששבטו שבט לוי לא השתתף בקורבנות הנשיאים.
והקב"ה, כשראה את צערו של אהרון הכהן, ניחמו, והביא לו תמורת זאת את הדלקת נרות המנורה הטהורה מדי יום, וזה הטעם שהסמיכה התורה את פרשת "בהעלותך את הנרות", לפרשת הנשיאים שהיא בסופה של פרשת נשוא.
הנשיאים הקריבו כל אחד, קערת כסף אחת, במשקל מאה ושלושים, וכן מזרק אחד מכסף, במשקל שבעים, כששני כלים אלו מלאים בקרבן מנחה, וכן הביאו כף אחת מזהב, במשקל עשר, מלאה בקטורת.
וקורבנות הביאו, פר אחד וכבש אחד ואיל אחד לעולה, ועוד שעיר עזים (עז) לחטאת, ולקרבן שלמים שני בקר (שוורים), חמש אלים וחמש עתודים (עזים) וחמש כבשים.
שואל הרמב"ן, מדוע כתבה התורה שוב ושוב מה הקריב כל נשיא ונשיא, הלוא קורבנותיהם שווים, וא"כ מדוע התורה חוזרת ומפרטת בכל אחד מהם מה הביא, היה אפשר לכתוב רק שביום זה הביא זה וביום שלאחריו השני, אבל מדוע לשנות את כולם שוב ושוב.
ומתרץ הרמב"ן, שהתורה רצתה ללמדינו שכל נשיא ונשיא, הקריב מה שהקריב כי זה היה רצונו האישי, ולא מחמת שכן הקריב קודמו, ולא מחמת שזה היה חובתו להביא כעת, אלא כל אחד מה שהקריב זה מה שרצה להקריב.
