קמחא דפסחא
הרמ"א – ה'מפה' שעל השולחן ערוך, ראה לנכון לפתוח את הלכות הפסח בפסקא "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח, וכל מי שדר בעיר י״ב חודש צריך ליתן לזה", (אור זרוע).
חשיבות עניין זה של 'קמחא דפסחא' בעיני מנהיגי העדה היהודית, מתברר ועולה מעצם העניין שפתיחת הלכות פסח נפתחה באזכור הלכה חשובה זו.
במשנה ברורה במקום, מתייחס להלכה זו כהלכה לכל דבר, ומדבריו ניכר שאין זו הנהגה נכונה של התנהגות חברתית יפה ומודעות סביבתית, אלא של הלכה לכל דבר.
בדיבור המתחיל "ומנהג", יורד המשנה ברורה למקור המנהג, "מנהג קדום מזמן הגמרא, והובא דבר זה בירושלמי פרק קמא דבבא בתרא", ומסיים המשנה ברורה "ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה".
מי חייב?
- רבי משה איסרליש (הרמ"א) שהובא לעיל מחייב כל הדר בעיר י"ב חודש, בנתינה זו.
- המשנ"ב בשם הסמ"ק מרחיב את החיוב לשלושים יום.
מוסיף המשנ"ב שאפילו תלמיד חכם הפטור ממס חייב בנתינה זו.
עומק החיוב
מסכם המשנ"ב את דבריו: "אלה המשתמטים עצמם מליתן קמח עניים יש עוון בידם. והנה ידוע שעיני העניים נשואות לזה וכשהם יישארו בדוחק וברעבון, והוא יעלים עין בזה ידוע מה שאמר הגמרא סנהדרין ל"ה כל תענית וכו', ע"ש בפירש"י והוא ג"כ כעין זה".
למי צריך ליתן?
משנ"ב: "ואפילו העני שאין דר פה ל' יום, אף שאין מחויבים ליתן לו קמח לכל ימי הפסח בבת אחת, מ"מ חייבים ליתן לו מצה בפסח כדרך שחייבים ליתן לו פת כל ימות השנה, מזון ב' סעודות לכל יום ויום מימות החול שהוא שוהה בעיר, ובשבת מזון ג' סעודות".
ובכך גם קיים הקרוב קרוב קודם, שעניי ביתו קודמים, ועניי עירו וכו' במעגלים מתרחבים, כשהקרוב קרוב קודם.
