parallax background

קמחא דפסחא – חובה או מנהג?

קמחא דפסחא

ימי חג החירות מתחילים להתקרב בצעדי ענק, את מבצעי השוקולדים בצרכניות מחליפים בסערה האקונומיקה והתרסיסי ניקוי למיניהם, נשות ישראל משפשפות במרץ כל סדק מחשש חמץ, מי ממוצאי פורים, והזריזים מט”ו בשבט…

הכל אצים רצים להכין את החג, התורים בצרכניות הענק נושקים למקררי הקפואים שבסופם, המדרכות חסומות בדודים לוהטים של הגעלת כלים, ואלו הפנויות מתמלאות במהרה על ידי משאיות ארוכות המורידות תפו”א, גזר ובצל…

הרחובות מלאים במודעות על גבי מודעות, “מצות הטוב והמטיב”, “כריות אופנתיות לליל הסדר”, “קמחא דפסחא”, “הגעלת כלים”, ועוד שלל מודעות צבעוניות ומושכות עין.

נתמקד באחת מהם: “קמחא דפסחא”

מהו?

מה מקורו?

חובה או מנהג?

ממתי הנהיגו אותו?

מה הפירוש “קמחא דפסחא”

התרגום המילולי של קמחא דפסחא הוא “הקמח של פסח”, ומשמעותו זה צרכי פסח, שכל צרכי הפסח נכללים במילים אלו, היין, המצות, המוצרי ניקיון, העופות והדגים לסעודת החג, והמאכלים של כל ימות החג נכללים תחת קורת הגג של המילים “קמחא דפסחא”.

מתי הוזכר לראשונה במקורות

בעם ישראל נהגו במשך דורות שגבאי הצדקה אוספים כסף עבור הנזקקים לעזרה בהוצאות החג, עד כדי כך שהתנאים במשנה כבר(פסחים פרק י’ משנה א’) כתבו “ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין”, שכשכתבו שם במשנה על חיוביו של העני בליל הסדר, כתבו באופן ברור ופשוט שהגבאים חייבים לתת לעני יין לכל הארבע כוסות, משל היו הם, הגבאי צדקה, אחראים על סיפוק הצטרכויותיו שלו.

מי חייב לתת?

הגמרא בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא בתרא, פרק א’, הלכה ד’) אומרת, לגבי תוך כמה זמן אדם הבא לדור בעיר נחשב כאחד מבני העיר, שלגבי דברים מסויימים אדם נחשב תושב אחר חודש ויש שאחר חודשיים.

ושם אומר ר’ יוסי בי ר’ בון שתוך שניים עשר חודש “לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן”, כלומר שתוך שניים עשר חודשים שבהם גר בעיר מתחייב לתת מעות עבור החיטים של פסח )קמחא דפסחא), ואם הוא עני אזי תוך שניים עשר חודש זכאי לקבל מעות מהקופה של הקמחא דפסחא.

ופוסק הרמ”א בספרו דרכי משה על הטור (חלק אורח חיים, סימן תכ”ט, סעיף א’), בשם הרב בעל ה”אור זרוע”, “מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החיטים ליתן בפסח לעניים”.

ובהגהות הרמ”א על השו”ע (אורח חיים, סימן תכ”ט סעיף א’) כותב באופן ברור, “ומנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורך פסח, וכל מי שדר בעיר י”ב חודש צריך ליתן לזה”.

חג הפסח כולו הינו חג של נתינה, של הכנסת אורחים ללא גבולות ותנאים, כל אחד מושיט יד של תמיכה לרעהו, ואפילו בעל ההגדה תיקן לומר בפתח ההגדה, הזמנה לאורחים ולאלו שאין להם שיבואו יכנסו ויתארחו במחציתנו.

שלאחר האמירה הידועה בפתח ההגדה “הא לחמא ענייא” שמציג את הלחם המפורסם שאכלו ביציאת מצרים כלומר המצות, מיד לאחר מכן אומרים, “כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח”, שתרגומו “כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויאכל מאכלי פסח.

 

 

איך נראה קמחא דפסחא במוסדות “חיי עולם”?

הימים שלפני פסח, מלאים בקרטונים, תפוחי אדמה מתגלגלים, עשן דודי הגעלת כלים, וצעקות של מוכרים, ו…”חלוקות”.         

ברחוב צדדי, שהניקיון לא צד חזק שלו, מתגבהים להם משטחיתפוחי אדמה, גזר, בצל, וקרטונים לא נגמרים של מצות.

אברכים וילדים עם עגלות רעועות, נדחסים לרחוב בלהיטות, כשהמבט מזנק קדימה, “שלא יגמרו העגבניות”, שיישאר בננות”, הצפיפות רבה, אך האווירה נעימה להפליא, החמצן הוא נתינה.

על הכול מפקדים בחורים, שמנווטים את מרצם לחסד, בזמן שבעצם היה מיועד לחופשה שלהם, מנצלים אותו להיטיב לאחרים.

“הקמחא” של חיי עולם

ההכנה

קמחא דפסחא

היכל הישיבה קטנה נותר שומם, התלמידים יצאו ל”בין הזמנים”, (אגלה את אזנכם, שלא לחופשי יצאו, אלא עברו הם קומה, ולומדים הם ב’ישיבת בין הזמנים’ בקומת בית המדרש), ההיכל חשוך וחם, בודד הוא וריקן מתכולתו האהובה..

שבוע וחצי לפני פסח, המחשב העלה את האורות בבית המדרש, המזגן הופעל, וניכר שממתינים פה למשהו.

בקומת הכניסה נערמים משטחי קרטונים קשורים בכבלי פלסטיק, “גטר צרכי צילום” מוטבע עליהם, כשעברתי וראיתי את זה, הרגשתי “פסח בפתח”, עכשיו זה כבר אמיתי פסח מגיע..

בחורים עמוסי אנרגיות, גוררים את הקרטונים למעלית, ומפתח המעלית מעלים אותם לעגלה, ומהעגלה להיכל הישיבה קטנה הממוזגת והמוארת.

בתוך הישיבה פתחו אותם בטורים ארוכים, מאות קרטונים חומים, פעורי פה, דוממים, מצפים לממש את תכליתם.

פריסת הקרטונים נעשית באווירה טובה, אגב מילות טובות, בין העובדים, בדיחות קטנות, עם הרבה מרץ ורצון טוב, במקום לבלות בטיולים והנאות, מבלים הם בלהושיט יד לשני, לחסד…

ואז, במשהו מתפרץ, מתחילים הם להתרוצץ במהירות, ומעט מעט חיפזון, בינות לטורי הקרטונים, ולהשליך אל תוכם את מוצרי הפסח, כשאחד דוחף את השני בהיתול, וכך מתרוצצים ללא לאות, באווירה טובה, וממלאים את הארגזים בכל טוב…

בסיום ניגשים שני בחורים, וסוגרים את הקרטונים באנחות הקלה, “עוד אחד, עוד אחד”, “נשאר עשר, תשע, שמונה”..

שאלתי אחד מהם, “על מה האנחות”?

ענה הוא לי, תוך כדי שמחזיק בידיו, שקית אבקת שוקו, כאילו לאמץ את דבריו, ידו המשוחררת מתנפנפת, “מחמש בבוקר עד שמונה בערב, אתמול, הייתי פה, בלי אוכל”!!!

הערכתי…

עדיין הוא מחייך..

והכול בהתנדבות!!

הפיזורקמחא דפסחא

שעת הצהריים, רוב העולם לא יוצאים מהבתים, חם..

אבל, ה”קמחא” מחכה…

צריך לפזר את הארגזים, לשלוח את “קרטוני השמחה” לכל הארץ, ירושלים, בני ברק, בת ים, חיפה, צפת, מירון, ועוד,

ומה עושים כשחם בחוץ??

באים.

מגיעים, מזיעים, ו..לא מרגישים סבל.

“לאיפה אתה”? “לצפת”, “עושים בדרך ר’ שמעון”?  

“ואתה לאן”?

“מי נוסע איתך”?

שרשראות אנושיות נערכות מדלת הישיבה עד למשאיות, הארגזים מועברים במרוצה מיד ליד, ומועמסים בבטני המשאיות, יחד עם הארגזים מוכנסים קרטוני עופות שמחולקים עימם.

“אתה לצפת? זה הרשימה שלך, אתה רואה את לוי? כן? זה אתה מגיע מימין, ואז נכנס לסמטא צפתית, ושם אחרי שלוש בתים, מצד שמאל, דרך צלחה”…

האחראים המסורים, מלווים כל אחד מהיוצאים בחיוך ובברכת פרדה, והארגזים יוצאים לכל הארץ.

כל מקום שהקמחא דפסחא מגיע, שמחה וששון למקבלים…

אשרינו…

 

 

למסירת פדיון נפש
נגישות