ראש השנה, כאן ועכשיו
לא רק בני המשפחה הקרובה חשו את הפחד ששידר מר לוי. כל הסביבה, החברים והידידים חשו שפשוט אין עם מי לדבר. לא היה ניתן לפתוח עימו בשיחה, הדאגה מילאה את כל ישותו, ולא העניקה לו מרווח נשימה ולו הקטן ביותר.
הכל החל לפני שבועים בלבד. מכתב שהתקבל בביתו של מר לוי, בישר על תביעת ענק מחברה מסויימת בה עבד מר לוי כרואה חשבון. את עבודתו השתדל מר לוי לבצע במסירות, אך היות שמנהל החברה שהה במשך רוב השנה בחו”ל בנסיעות עסקים, לא היה מר לוי בלחץ לבצע את החשבונות בדקדקנות, ומדי פעם היה משמיט ספרה או שתיים…
הזלזול של מר לוי בעבודתו התגלה לאחר שבסוף שנת המס היתה החברה אמורה להגיש את דוחו”ת ההכנסות שלה, והשיבושים האדירים שנוצרו בעקבות הטעויות של מר לוי כמעט וגרמו לחברה להגיע לפשיטת רגל.
כשהגיע יום המשפט כבר היה צורך כמעט לגרור את מר לוי אל בית המשפט, התביעה דרשה לנשל אותו מכל נכסיו, ולהשליך אותו אל הכלא למאסר עולם…
*
המשפט הסתיים, חבריו של מר לוי המתינו במבוא בית המשפט, חוששים למראהו. כשראו את מר לוי עלתה ההפתעה על כל דמיון, מר לוי יצא מבית המשפט מחוייך כולו, מבע עיניו המאירות משדר שמחה וצהלה, כביכול זכה בלוטו…
“מה קרה לך?”, חרדו אליו חבריו שחששו שמא התבלעה דעתו.
ומר לוי החל לספר את הדרמה שהתרחשה בבית המשפט, אני נכנס בברכיים כושלות לבית המשפט, השמש מכריז “בית המשפט”, ולנגד עיני אני רואה את ה’שופט’, לא פחות ולא יותר אבא שלי!
אני רץ אליו, “אבא, תרחם עלי, אני כבר מתחרט, אני חוזר בתשובה, מהיום אני ינהג כשורה, אני יעשה כל מה שיבקשו ממני, תרחם עלי, הם רוצים לגמור אותי…”.
זעקת עורך הדין של התביעה החרידה את אולם בית המשפט, “מה קורה כאן, אני מייצג את מנהל החברה, והוא דורש למצות את הדין עם מר לוי, אין כאן מקום לרחמים, אין סמכות לכבוד השופט לוותר על תביעה של החברה”.
ואז הסתובב אבא שלי, השופט, לעברו של עורך הדין, “ובכן, אני הוא גם מנהל החברה, ואני גם השופט, ואני רואה שהבן שלי מתחרט באמת מכל הלב, וברגע זה אני מוחל לו על התביעה!!”.
עורך הדין עדין מצמץ בעיניו בחוסר אמון, כשאבא שלי המשיך, “בנוסף לכך, אני מתרשם מאוד מכוונותיו הטובות של הנאשם, שבמקרה הוא בני, ולכן הנני מזכה אותו בפיצוי כספי על עגמת הנפש שחווה, בסכום העולה לסכום שהזיק לחברה” – – –
*
ראש השנה, יום הדין שממתין לנו מעבר לפתח, מכונה בתורה הקדושה “יום תרועה”. המושג ‘תרועה’ מכיל בתוכו שני משמעויות. האחת, ‘הריעו לה’ כל הארץ’, לשון שמחה. שנית, תרועה לשון ‘שבר’.
היום הגדול הזה מורכב משני חלקים: א. שבר. ב. שמחה. ולכך, האווירה בבית הכנסת היא של משפט ויום דין. אחר כך באים הביתה, סועדים סעודת יו”ט עליזה, שולחן מואר ושמח, לובשים בגדים יפים…
הקב”ה אומר על ראש השנה: “כי חדות ה’ היא מעוזכם, אכלו מעדנים ושתו ממתקים…”.
והשאלה מזדעקת מאליה, “איך אפשר לאכול מעדנים ביום בו אדם נידון לכל השנה כולה, לחיים או למות ח”ו…”.
והאמת היא שאני בשמחה גדולה, כי אני יודע שהקב”ה האבא שלי הוא השופט שלי, והיום יום ההמלכה שלו בה מתגלה שהוא אדון העולם, והוא גם התובע שלי… ולכן יש לי תקוה שהכל יתהפך לטובה!
זוהי הבכיה של ראש השנה, בכיה אמיתית מלאת שמחה ותקוה, כי כשאדם רואה שאבא שלו הוא השופט, וגם התובע, מיד נפתח הלב להתחנן מכל הלב, ולהבטיח בהבטחה נצחית “מעתה ועד עולם אהיה איתך, ואעשה את רצונך…”.
ואז האבא הרחום עובר לכסא רחמים, ומהפך הכל לטובה. גם הרע נהפך לטוב, כי הרי את כל העולם – מבאר הרמח”ל – ברא ה’ רק מרצונו להיטיב לנו.
ומיד – “חדות ה’ היא מעוזנו!!
