רבי צדוק הכהן מלובלין

לרגל יומא דהילולא ב-ט' אלול

רבי צדוק הכהן רבינוביץ' מלובלין היה מגדולי אדמו"רי החסידות בפולין והוגה חסידי מקורי

ראשית ימיו

בהיותו בן 12 החל, על פי עדותו, לכתוב שאלות ותשובות בהלכה, ובגיל שלוש עשרה אמר "פלפול" חריף. בגיל זה כתב ספר על תולדות חכמי ישראל –  "זיכרון לראשונים".

בגיל 15 נשא את בתו של סוחר יינות עשיר מהעיירה וולאדוקה ועבר לגור אצלו, שם למד בשקידה מבלי טרדות פרנסה. בגילאי 16-17 החל לפרסם ספרים וחידושים שהוציאו לו שם של גאון ועילוי מופלג ונדיר.

יריביו של חמיו ניצלו את הפרסום לו זכה, והפיצו עלילות שוא על אשתו. ר' צדוק, בהיותו כהן, סרב לגור איתה מחשש שיש אמת בשמועות, ורצה לגרשה. אשתו סרבה להתגרש, והוא חפץ לגרשה על ידי "היתר מאה רבנים".

הוא הסתובב בקרב רבנים גדולים על מנת להשיג את ההיתר, ביניהם מהר"ץ חיות, רבי שלמה קלוגר, רבי יוסף שאול נתנזון, רבי חיים מצאנז, רבי יצחק מאיר אלתר מגור, רבי שלום רוקח מבעלז, רבי מאיר מפרמישלן ועוד. כמעט כל הרבנים שפגש, שהתרשמו מחריפותו וגאונותו הנדירה, הסכימו לחתום על ההיתר.

האדמו"רים שבהם ניסו לשכנעו לחזור לאשתו, אולם הוא, שהיה "מתנגד" חריף סרב לשמוע בקולם. היחיד שהצליח לפרוך את פלפולו ובגלל זה סרב לתמוך בהיתר היה הרי"ם מגור.

בעולם החסידות

במהלך מסעו בין הרבנים, פגש את רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, תלמידו של רבי מנחם מנדל מקוצק ובעל "מי השילוח", ולאחר שבת אחת באיז'ביצא, הפך לחסיד נלהב שלו. הוא הסביר כי בסעודה שלישית "חתה הרבי גחלי אש על לבי".

לאחר ששב לביתו וגרש את אשתו, נסע ללובלין, שם נשא את חנה דבורה והמשיך להתמיד בלימודו, תוך כדי שהוא מתפרנס מחמיו.

מאז הצטרפותו לחסידות החל לעיין גם בספרי קבלה וחסידות, וגילה גם בהם גאונות וחריפות מפליאה. משנפטר חמיו, פתחה אשתו חנות, והם התפרנסו ממנה בדוחק רב.

לאחר פטירת הרבי מאיז'ביציא, הפך לתלמידו של רבי יהודה לייב איגר (ר' לייבל'ה איגר), נכדו של רבי עקיבא איגר ובנו של רבי שלמה איגר.

בשנות כהונתו של ר' לייבל'ה, ר' צדוק גזר על עצמו שתיקה ומיעט לצאת מביתו. בשנת תרכ"ו נפטר הרי"ם מגור, ומאז נחשב ר' צדוק ללמדן הגדול ביותר בקרב תלמידי ר' לייב'לה, כפי שהגדירו ר' לייבל'ה בעצמו "מהיום ואילך, ר' צדוק הוא שר התורה". בשנת תרכ"ז הוצעה לו רבנות בלובלין, אך הוא העדיף להמשיך לעסוק בכתיבה.

בשנת תרמ"ח נפטר ר' לייבל'ה, ור' צדוק הוכתר כאדמו"ר תחתיו.

כעשר שנים לפני פטירתו, החל בהכנות לנסיעה לארץ ישראל, אליה השתוקק הרבה זמן, אולם חסידיו שרצו שישאר עמם בלובלין, החביאו את המכתבים ששלח אליו אחיו מארץ ישראל, ור' צדוק ראה בכך שאחיו אינו שולח אליו מכתבים סימן שעליו להישאר בלובלין.