רחל אימנו ע"ה הייתה אשתו השניה של יעקב אבינו, למרות שרצונו של יעקב היה להינשא לה ורק לה, מחמת רמאותו של אביה לבן הארמי, ששיקר על יעקב והביא את לאה במקום רחל, נשא יעקב אבינו, בפליאת תמים דעים, בראשונה את לאה ורק לאחר מכן נשא את רחל.
ומכיוון שיעקב הכיר את לבן, וידע שהינו שקרן וכנראה ינסה להונותו, ומראש לקח בחשבון שינסה רמאי זה לשלוח לו את לאה במקום רחל, ולכן סיכם עם רחל סימנים מסוימים שעל ידם יוכל לידע אם זה היא באמת או שזה לאה.
וכשראתה רחל שאביה הרמאי שולח באמת את אחותה במקומה, ידעה שתכף אחותה תתבייש מחמת חסרון הכרתה בסימנים, אז בגבורה עילאית קמה ומסרה ללאה את הסימנים שמסר לה יעקב חתנה, למרות שידעה שבכך היא יכולה להפסיד את יעקב חתנה, שלא ידעה שלאחר מכן יינשא עימה, ויותר מכך ידעה שתפסיד להיות שותפה בבניין עם ישראל, ועם הכול התגברה ומסרה את הסימנים לאחותה, ובכך מסרה את חתנה ללאה.
זכותה של רחל בעבור זאת גדולה עד לאין שיעור, עד שכשנחרב בית המקדש הראשון על ידי הבבלים, והלכו עם ישראל בגלות לעבר ארץ בבל, קמו כל האבות אחד אחד בתורו, והתחננו לפני בורא העולם שירחם על בניהם, לא שעה ה' לבקשתם, ואילו כאשר קמה רחל והתחננה לפניו, שמע ה' את תפילתה ואמר לה, "מנעי קולך ומבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" והבטיח לה אז שבניה עוד ישובו לארץ ישראל בתום שבעים שנה.
ומיני אותו יום ואילך נודע מקום קבורתה של רחל אימנו בבית לחם, כמקום סגולה להיפקד בישועה ורחמים, וביום י"א חשוון, המקובל בעם ישראל כזמן פטירתה, עולים המוני בית ישראל לקברה, ומתחננים שם להיוושע בכל צרכיהם.
זכותה בגאולת עם ישראל
לפנינו מדרש קדום העוסק בחורבן בית המקדש:
המדרש מתאר שכאשר ראה הקב"ה את בית מקדשו חרב, החל לבכות ולקונן.
הוא מצווה על ירמיהו לצאת ולהביא את שלושת האבות ביחד עם משה על מנת שיקוננו עימו על מות בניהם.
בהמשך ניגשים ארבעתם לפני הקב"ה, כל אחד וטענותיו עימו, בבקשה שיסלח וימחל לישראל.
פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר ריבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור אמרת לי העלהו עולה לפני, נעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יצחק ואמר ריבונו של עולם, כשאמר לי אבא "אלהים יראה לו השה לעולה בני" לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יעקב ואמר ריבונו של עולם, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע וביקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?
פתח משה ואמר ריבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם".
אף אחד מהם לא הצליח לעורר את רחמיו של הקב"ה.
מוסיף המדרש ומספר: "באותה שעה קפצה רחל אימנו לפני הקב"ה ואמרה ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהיה סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עימה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עימה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי, אתה מלך חי וקיים רחמן; מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני?
מסיים המדרש ומספר: "מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
ומיני אותו יום ואילך נודע מקום קבורתה של רחל אימנו בבית לחם, כמקום סגולה להיפקד בישועה ורחמים, וביום י”א חשוון, המקובל בעם ישראל כזמן פטירתה, עולים המוני בית ישראל לקברה, ומתחננים שם להיוושע בכל צרכיהם.
סגולת מקום קבורתה
מסופר, שביום היארצייט של רחל אמנו, בי"א מרחשוון בלילה, בא הרב חיים שמואלביץ והתפלל על קברה של רחל אמנו, והנה נשמע באוזניו מהצד השני קולה של אשה חשוכת בנים אומרת ומתחננת: "אמא רחל, הרי את בעצמך הרגשת את הטעם המר הזה, בלי בנים, רחמנא לצלן. אם כן, אנא, אמא, המליצי טוב בעדי שאפקד בזרע של קימא…"
סגולת סעודה לזכר רחל אימנו
מיד כששמע הרב שמואלביץ תפילה זו, התרגש מאוד ואמר: "אני בטוח שתפילה זו נתקבלה במרומים, ובשנה הבאה אני רוצה להיות סנדק בברית זה". הוא בקש לברר מי היא האשה הזאת, וכך היה לשנה הבאה שימש כסנדק אצל אשה זו.
מסופר על האדמו"ר מלעלוב שעלה לארץ ישראל מפולין הרחוקה (לפני כ200 שנה), שאיפתו העזה ותקוות לבו רבות בשנים היה להשתטח על קברה של רחל אימנו.
מיד עם הגיעו לארץ הקודש, עוד לפני סידור חפציו וצרכיו, אץ רץ הצדיק מלעלוב ושכר עגלה שהביאה אותו לבית הישר לבית לחם, מה רבתה תדהמתו לחזות עשרות יהודים הסועדים את לבם בצוותא חדא על יד הציון.
לפליאתו כה רבה, הרים את קולו בשאלה 'הן המקום אשר אתם עומדים עליו אדמת קודש הוא, מבואר בזוהר שמזמן חורבן בית המקדש עיקר השראת השכינה הוא בקבורת רחל, הכיצד מרהיבים אתם עוז בנפשכם לאכול כאן?' תמה.
'רבי קדוש', ענהו הזקן שבחבורה,'הן אנחנו נמצאים אצל אמא, ואין שמחה גדולה יותר לאמא מאשר היא רואה את בניה אוכלים'.
קורת רוח מרובה שרתה על האדמו"ר מלעלוב לשמע תשובה זה, ומני אז נקט דבר זה לסגולה בדוקה, כל אימת שהוזכר לפניו בעיה הצריכה לישועה גדולה היה מזרז לערוך סעודה לכבוד רחל אימנו, כי 'אמא שמחה כשבניה אוכלים'
הילולת רחל אימנו בצל הקורונה
גם אם פיזית לא נוכל השנה לעלות ולשפוך שיח על יד ציון רחל אמנו, אך את הסגולה הבדוקה נוכל גם נוכל לעשות (כמובן לפי כללי הבריאות…) בעריכת סעודה לזכות רחל אימנו, וכך ניוושע בפקודת ישועה ורחמים.
אם חפץ אתה לשמח את רחל אימנו, ולערוך סעודה לזכרה, ובכך יעמוד סעודת מניין תלמידי חכמים, תלמידי ישיבת חיי עולם, לחץ כאן,ונשמח להיות שליחים שלך.
בקשת עזרה דחופה לקראת חג הפסח: "קִמְחָא דְּפִסְחָא" לאברכים ולמשפחות ברוכות ילדים
חברים יקרים, אחינו בית ישראל!
בימים קדושים אלו, כאשר אנו נערכים לקראת חג החירות – חג הפסח – זמן חירותנו, עת לבנו מתמלא ברגש של חסד ונתינה, פונה אליכם קול זעקה שקטה אך כואבת מבתי ישראל עמלים, משפחות של תלמידי חכמים, אברכים יקרים ובעלי משפחות ברוכות ילדים, אשר עומדים חסרי אונים מול צרכי החג הרבים.
הם, אשר מוסרים נפשם על לימוד התורה יומם ולילה, מקדישים חייהם לחינוך ילדיהם בדרך התורה והיראה – זקוקים לעזרתנו. אין להם במה לערוך שולחן חג, אין ידם משגת לרכוש מצרכים בסיסיים למצות, יין, ובשר לשמחת יום טוב.
עתה היא שעת רצון – מצוות "מעות חיטים", או בשמה הידוע – "קִמְחָא דְּפִסְחָא", היא חובה עתיקת יומין ונעלה, המוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו.
זהו זמן לפעול בגמילות חסדים, להושיט יד ולמלא את בתיהם באור, שמחה וכבוד החג – שיהיו גם להם ארבע כוסות, מצה שמורה וקערת פסח כהלכתה.
