parallax background

שבת זכור

שבת זכור

השבת שלפני פורים נקראת בשם “שבת זכור”, על שם כך שבה קוראים את פרשת מעשה עמלק, שמתחילה במילים “זכור את עשה לך עמלק” (דברים כ”ה, י”ז), וזה הפרשה השנייה מהארבע פרשיות שנקראות בחודש אדר.

תוכן הפרשה

הפרשה מדברת על מצווה מיוחדת לזכור את אשר עשה עמלק לעמנו עם ישראל כשיצאו מארץ מצרים, שאז כאשר יצאו ממצרים אף אחד לא ההין להילחם בהם, ואז עמלק, כתיאור חז”ל “קפץ לאמבטי רותחת”, שהוא כביכול כפר בניסים וקפץ להילחם בעם ישראל.

מה הם הדברים שעשה עמלק?

“אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים”, (דברים כ”ה, י”ח).

אומרת התורה שעמלק “קרך בדרך”, מלשון “מקרה”, שעם ישראל לא התגרו בו כלל, והוא מצידו הגיע בדווקא להילחם בישראל, ללא שום סיבה או מטרה, אלא מתוך רוע ושנאה שמושרשים בתוכו כלפי עמנו וכל דבר טוב.

וכמה הצליח להזיק לעמנו?

להזיק רבות לעמנו לא עלה בידו, מהטעם הפשוט שהיו מוקפים בענני הכבוד מכל עבריהם, אלא רק הצליח להזיק ל”נחשלים אחריך”, שהיו יהודים, ל”ע, שהענן היה פולטם החוצה אל חולות המדבר, מסיבות שונות כחטאים, טומאות וכדו’, ורק את אותם יהודים ששהו מחוץ להגנת ענני הכבוד הצליח עמלק להזיק.

(ומיד יצא יהושע תלמיד משה, בשליחותו, להגן על אותם יהודים, והצליח בזכות תפילת משה לנצח ולגרש את אותו עמלק מרושע).

מה היה מצב עמנו אז?

וגם אלו ששהו בתוך הענן, היו “עיף ויגע”, עייפים מצמא שלא היה להם מים באותו זמן, וייגעים מחמת טורח הדרך.

ונוסף לחטאו של עמלק, מלבד טבעו המרושע להילחם ולהזיק לחינם לישראל, הוא גם “ולא ירא אלוקים”, שכל העמים בעולם פחדו מה’ אלוקי ישראל מחמת הניסים שקרו ביציאת מצרים, ורק הוא לא ירא אלוקים שלא פחד מאלוקים למרות שראה ושמע את כל הניסים.

ולכן מצווה התורה “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח” (דברים כ”ה, י”ט), שיש מצווה מיוחדת אצל עמלק למחות אותו מהעולם, וכן למחות כל זכר שלו מן העולם, ומכפילה התורה את הציווי אומרת “לא תשכח”, שיש מצווה לא לשכוח את ציווי זה גם בזמנים שאינו שייך, כמו בזמנינו שלא ידוע מיהו עמלק.


סיפור לשבת זכור

מספרת הגמרא (בבא בתרא כ”א, ע”א וע”ב), שדוד המלך בתחילת מלכותו, שלח את שר צבאו יואב בן צרויה, (שהיה גם בן דודו), להילחם בעמלק ולקיים את ציווי התורה למחות כל זכר לעמלק.

יואב קיבל את הוראתו של דוד, ויצא להילחם בעמלק, במשך שש חודשים נלחם יואב בכל כוחותיו ואפשרותו בעמלק, ולאחר שתמו כל הששה חודשים הצליח יואב למחות את כל הזכרים של עמלק, ולא נותר אפילו בן זכר אחד מכל בני עמלק.

חזר יואב מלא בשמחה אל דוד מלכו, וסיפר לו על הצלחתו במלחמה, ועל מילוי ציווי התורה בשלמות, שמכל שבט עמלק לא נותר אפילו זכר אחד.

דוד המלך בשמעו את דברי שר צבאו, נזדעק מרות אל יואב, ואמר לו מה לך? ומה פשר ניצחון זה? הלוא התורה ציוותה להרוג ולהשמיד כל זכר לעמלק, בין זכרים ובין נקבות, ואפילו את את צאנם ובקרם, ואת כל רכושם יש להשמיד ולא להותיר להם כל זכר.

ענה יואב ואמר לדוד, כך לימדני רבי, תמחה את זכר ב’קמץ’ כלומר מלשון מין זכר, שאת כל הזכרים של עמלק יש להשמיד, ולא כמו המשמעות האמיתית של הפסוק זכר עם ‘צירה’, שאז משמעו זכר משון זיכרון, שלא יישאר מהם זכר.

קרא יואב לרבו, ושאלו “רבי קרא לי פסוק זה”, ורבו קרא לו את הפסוק בקמץ, כמו שאמר לו בילדותו.

כששמע זאת יואב, לקח חרב ורצה להרוג את רבו, שאלו רבו “אם טעיתי מדוע מגיע לי כך”, ענה לו יואב בגלל שכתוב “ארור עושה מלאכת ה’ רמיה”, ואתה לא עשית את מלאכתך נאמנה, שלמדת אותי ואת כל שאר הילדים בצורה לא נכונה ומוטעית, אמר לו רבו “טוב אז תניח לי להיות ארור ואל תהרגני”.

מסיימת שם הגמרא, שיש אומרים שבסוף הרגו, מחמת שבגללו קרה כזה דבר נורא שעמלק שרד, ולא הוכחד באותו דור, ויש אומרים שלא הרגו.

 

למסירת פדיון נפש
נגישות