שמחת תורה אצל ה"אומאנער"
(תיאור מכתב עת ישן אודות שמחת תורה באומן לפני למעלה ממאה שנה)
היה זה בעת הכיבוש הגרמני. הרעב השתולל ברחובות ובבתים. ואז, ביום בהיר אחד, החלה להתפשט בשטיבלאך ובבתי המדרש הבשורה אודות ה"חסידים המתים", ה'אוּמַנֶר', הצוחקים לכל הצרות, לועגים לרעב ומקיימים את "עבדו את השם בשמחה". וכולם אצו רצו לראות את הריקודים של ה'אומנר', ובתוך כך נדבקים בשמחה שלהם. סביב השולחן בסעודה שלישית, עליו חתיכות לחם עבש, רקדו חסידים בנעליים בלויות ובקפוטות מרוטות, מהן מבצבצות חולצות קרועות, רקד הציבור האומני בשירה: "יהודים, אל תתייאשו! יהודים, היו בשמחה!".
ומאז והלאה, נמשכים אל חסידי אומן כל אותם אלה, שבליבם עדיין מהבהבים ניצוצות מאוירת היום-טוב בבית האבא או הסבא; כל אותם "שנה ופירש'ניקעס", ה"לשעברים", הנודדים סביב סביב בימים טובים באוירת החולין השוררת בבית או ברחוב, ומתגעגעים ומשתוקקים אחרי מעט "נשמה יתירה", אחרי מעט אוירת יום טוב, שיגרשו את ריקנות החולין מליבם.
ותחושת הריקנות מתעצמת והולכת ביום שמחת תורה. זכרונות שמחה עתיקים מהשטעטל, מבית אבא או מבית סבא, מתעוררים, תובעים את תיקונים וממלאים את אותם ריקנים בתחושת מלנכוליה – ואז הולכים לחסידי אומן להקפות.
ומגיעים יהודים "פרווה" מבתי כנסת "קרים" לחטוף מעט התלהבות, ומגיעים אפיקורסים מוחלטים, "בעזבאז'ניקעס" לשמה. האחרונים, זאת אומרת, באים על מנת לעקוב ולצפות, אולי גם בכוונה ללעוג. אולם סופם "מר": הם נכבשים ונסחפים אל תוך הפשטות הקדושה הזו, אל תוך ההתלהבות התמימה של חסידי אומן, ומהר מאוד נכחד החיוך האפיקורסי הלועג, ו"אנשי העולם", "יודעי-כל" אלה, מצטרפים אף הם בעל כרחם לשירת "ונזכה לעשות רצונך בליבב שלם"…
בתחילה, הם שרים בקול נמוך, ההולך ומתגבר, הולך ומתגבר; והריקוד הופך להיות מתלהב יותר ושמח יותר, והפנים מאירות בחדוה והעינים בורקות: "וחסידים ברינה, ברינה יגילו", וללא הפסק חוזר שוב משפט אחד, פסוק, הנחרט עמוק בנשמה, משכנע, כובש, משתלט.
ושרים במקהלה: "האדרת והאמונה – למי ולמי?" וה"עולם" משיב "לחי עולמים" – "הבינה והברכה צו וועמען, צו וועמען?" – "לחי עולמים" – "מי הוא זה, ואיזהו?" – "זה א-לי ואנווהו"…
וכך נמשכות ההקפות, ריקודים ושירה מתמשכת, שעות ארוכות. האורחים, בעלי החזות המודרנית, החילונים, בעצמם אינם קולטים איך הם נמשכו אל תוך המעגל, ואיך לפתע הצטרפו אף הם לריקודים ולשירה:
"ועל ידי זה יושפע שפע רב…" או "וטהר ליבנו לעבדך באמת".
שמחת תורה של שנה זו עמדה תחת רישומה העמוק של פרשת פשיטיק, גזירת השחיטה ו… ההגירה, ולפני שהחלו ההקפות אצל חסידי אומן, שמיני עצרת בערב, עלה אברך על הבימה והכריז:
"יהודים! אנו צריכים, בשמחת תורה הזה, מאוד מאוד להיות בשמחה מכמה וכמה טעמים. קודם כל בגלל שהיום שמחת תורה, ובשמחת תורה צריך לשמוח; שנית, משום שאנו חסידי אומן, שעובדים את השם בשמחה; ושלישית, משום שנגזרה עלינו גזרה משולשת: גזירת הבשר, גזירת החלב וגזירת הפרווה. גזירת הבשר והחלב – יודעים אתם למה הכוונה. גזירת הפרווה, כוונתו כפשוטו: לחם. שרוצים לעקור את מעט הלחם מפינו. ולכן, אנו צריכים לשמוח עוד יותר, להרבות בשמחה, כדי להמתיק את הדין.
ואכן שמחו! השנה, בשמחת תורה, רקדו אצל חסידי אומן יותר מבכל שנה, וביותר שמחה וביותר התלהבות מבכל שנה; וביותר מכל שנה נהרו לשם יהודים, זקנים עם נערים, לשאוף מעט שמחה, קמצוץ של אופטימיות. ואחד החסידים סובב בין האנשים וזעק:
"יהודים, אל תתייאשו! היו בשמחה! עם שמחה נמתיק את כל הדינים ונבטל את כל הגזירות הרעות".
