שרה אמנו והעקדה

תיאור נוגע ללב עפ"י הפיוט והמדרשים על שרה אמנו והעקדה – חובת קריאה

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, הוא "עת שערי רצון", שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'.

הפיוט מגלה את חלקה של שרה אמנו בעקדה.

בעוד שבתורה, שרה איננה מוזכרת בהקשר לעקדה כלל – הפיוט מקדיש לה כמה בתים משמעותיים.

כבר בתחילת הפיוט, הפייטן מתאר שיחה בין אברהם לשרה:

אָמַר לְשָׂרָה: "כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק,
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק!"
אָמְרָה: "לְכָה אָדוֹן, אֲבָל אַל תִּרְחַק!"
עָנָהּ: "יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח."

שרה מוזכרת בפיוט פעם נוספת, כשיצחק מדבר עליה בשעה שאביו קושר אותו למזבח ומכין אותו לקראת שחיטה:

"שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה,
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה –
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה.
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה?
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ!…
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי,
וְאְמֹר לְשׂרָה: "זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ".

יסודם של דברים מרטיטי לב אלו במדרשי חז"ל. כך מתוארים הדברים בלשונו של המדרש (תנחומא וירא):

אמר אברהם: 'מה אעשה אם אגלה לשרה, נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן, כ"ש [=כל שכן] בדבר גדול כזה. ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו – תהרוג את עצמה!'

מה עשה? אמר לשרה: 'תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח'. אמרה לו: 'מה היום מיומים, ומה טיבה של שמחה זו?' אמר להם: 'זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח'. הלכה ותקנה המאכל.

כשהיו בתוך המאכל, אמר לה: 'את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם'. אמרה לו: 'לך לשלום'.

לא זו בלבד, אלא ששרה שותפה לתהליך זה. המדרש (תנחומא חיי שרה) דורש עליה:

'ותקם בעוד לילה', אימתי? 'וישכם אברהם בבוקר". כלומר, כשאברהם קם בשחר לחבוש את החמור, שרה נמצאת שם עוד לפניו – מבעוד לילה.

מפליא לראות שהשטן עצמו משתמש במחשבותיה של שרה על מנת לסכל את מעשה העקדה:

"קדמו השטן בדרך ונדמה לו כדמות זקן א"ל: 'לאן אתה הולך?', א"ל: 'להתפלל!' א"ל: 'ומי שהולך להתפלל למה אש ומאכלת בידו ועצים על כתפו'. א"ל: 'שמא נשהא יום או יומים ונשחט ונאפה ונאכל'. א"ל: 'זקן! לא שם הייתי כשאמר לך הקדוש ברוך הוא 'קח את בנך' וזקן כמותך ילך ויאבד בן שנתן לו למאה שנה'.

הלך מעליו ונדמה לבחור ועמד על ימינו של יצחק, א"ל: 'לאן אתה הולך?'. א"ל: 'ללמוד תורה'. א"ל: 'בחייך או במיתתך'. א"ל: 'וכי יש אדם שילמוד אחר מיתה?!'. א"ל: 'עלוב בר עלובה! כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך'. אמר: 'אעפ"כ לא אעבור על דעת יוצרי ועל צווי אבי!"

וכשמתגלה ליצחק שהוא הקרבן, מתאר המדרש את שיחתם של אברהם ויצחק על האם שנשארה בבית –

"אמר לו (יצחק לאברהם): 'אבא, לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או כשהיא עומדת על הגג שמא תפיל את עצמה ותמות."

כך מתאר מדרש ויושע:

"ושרפני יפה יפה, וטול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי ותניחו בתיבה בחדר שלה, ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה תזכור את יצחק בנה בבכי."

ובנוסף לכול: "ועוד אמר יצחק לאביו יותר מזה כשתשחטני ותבדל ממני ותלך אצל שרה אמי אם תשאל ממך 'אנה יצחק בני?' מה תאמר לה? ומה תעשו לזקנתכם? אמר לו אברהם אנו יודעים שאחריך יהיו ימינו מועטים, הוא שנחמנו עד שלא נולדת הוא ינחמנו מיום זה ואילך."

המדרש (ויקרא רבה אחרי מות כ) מספר על השעה שבה יצחק חוזר מהעקידה:

"שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו: 'אן היית ברי?' א"ל: 'נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות וכו". אמרה: 'ווי על ברי דריותא [אוי על בן השיכורה], אלולי המלאך כבר היית שחוט?' א"ל: 'אין' [אמר לה: "כן"]. באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות אמרו לא הספיקה את הדבר עד שמתה."