תמוז – חודש ההתבכיינות…

לקראת הופעתו של חודש תמוז נעצור קימעא ונחשוב.

חודש תמוז הוא החודש שבו המרגלים תרו את הארץ, כך שבעצם עיקר חטא המרגלים היה בחודש תמוז. ומובא בקדמונים שחודשי תמוז ואב מכוונים כנגד העיניים. בעיניים יש דמעות של שמחה וגיל ויש דמעות של עצב ומרירות. זו היא בעצם עבודת החודש – לדעת לנווט ולהוביל את הדברים נכון, בצורה שיביאו את דמעות הגיל והשמחה.

י"ז בתמוז היה יום מסוגל לכך שבו יהיה תיקון השלם, כמו שנאמר בפסוק: "חג לה‘ מחר". זה יום שמסוגל להיות יום של חג. וכן הוא חודש אב, שבשורשו הוא זמן גדול ועתיד להיות המועד הגדול של כלל ישראל, כאשר הדברים הם כתיקונם. אבל כאשר הדברים אינם כתיקונם אזי להיפך, הימים הללו הופכים להיות ימי בכי, ימי אבלות וצער. אלו הם הימים של חודש תמוז שבהם תרו המרגלים את הארץ. קיצורו של דבר ימים של חודש תמוז הם ימים של בכי. או של גיל ושמחה או של עצב ומרירות.

הנביא יחזקאל מתאר בדברי נבואתו איך שבורא עולם מוכיח את בני ישראל על עובדם עבודה זרה בסתר, ואחת מן העבודות המתוארות בנביא היא עבודה של "נשים מבכות את התמוז" – ע"ז שנקראת "תמוז". היא היתה עשויה כמין דמות שעיניה היו זולגות דמעות. העיניים היו עשויות עופרת והיו נותנים אש מתחתיה עד שהעופרת היתה נמסה והיה נראה כאילו הדמות בוכה על שאין עובדים אותה כראוי. ועבודה זרה זו, מבואר בקדמונים, מתייחסת ומשתייכת לחודש תמוז.

אבל הדברים אינם קשורים רק ברובד החיצוני של המילה "תמוז", אלא הרבה יותר עמוק, כנ"ל. חודש תמוז הוא החודש שבו פגמו המרגלים בראייתם את הארץ והביאו ל'התבייכנות' הגדולה של "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו". זו היא אותה קליפה ואותה טומאה של "נשים מבכות את התמוז".

ויש פה נקודה להתבונן. נשים מבכות את התמוז – היינו שעושים עבודה זרה, עושים אלילות, סוגדים לדמעות ולבכי. מידת הנרגנות יכולה להביא את האדם למצב בו הוא מאליל את ההתבכיינות. זה נהיה צורת חיים של להתלונן…

אפשר להפוך את זה ל'דת' ולטעון שזה ריאלי וזה הגיוני ומציאותי, ומי שמנסה לראות את הטוב הוא בעל דמיון ערטילאי, לא מציאותי. הנרגן טוען בכל פה: מה, אתה לא רואה?! הלא זה המצב! תהיה מציאותי, תביט למציאות בעיניים ואל תנסה להתחמק…

אכן, העולם הזה הוא 'נווה התלאות' הכל כאן לא שלם, אין שלימות, כל ניסיון לראות טוב נתקל בחומה בצורה של טענות והוכחות סותרות. זה היה חטא המרגלים וזה היה הפגם של עם ישראל שראו בארץ חמדה טובה ורחבה – ארץ אוכלת יושביה.