מריבה על הבימבה

שאלה


בחג האחרון הגיעה לביקור חמותי, ובידה ב’ מתנות לב’ ילדינו “בימבה” לגדול ועוד משחק אחר לקטן, לאחר יום או יומיים מהגעת הבימבה לביתנו החלה התדרדרות באווירה הכללית, הבן הקטן מאד רוצה לשחק בבימבה ואחיו הגדול מסרב, לרוב, בטענה שזה “שלו”, בסופו של דבר הוצרכנו לשים את הבימבה ב’עונש’ בחדר סגור בכדי להרגיע את המצב, למורת רוחם של הילדים.

תשובה


יסוד ראשון בחינוך – שחינוך הוא “ייזום” ולא “נגרר”.

“להיגרר” לחינוך מחמת מריבה וכדומה, איננו מצע אמיתי לחינוך.

בדרך כלל במצב כגון זה, התגובה משוחדת ועצבנית, מחמת הצורך הדחוף לפתור בצורה מיידית, ומימלא חסרת כל תוכן וערך חינוכי.

ומאידך כשאנו ה”יוזמים”, אנחנו מוכנים פיזית ונפשית, ואנו פועלים בצורה מושכלת יותר.

לכן כשנדרש להגיב על תקרית, יש להתמקד בהעמדת הסדר על כנו [בידוד הבימבה], או בפתרון [משחק נוסף], או התעלמות תוך כדי שמירה על הגבולות.

 

יש פעמים אפשרות “לגשת” גם לתקרית מזווית חינוכית, וזאת כשתקרית זו מתאימה- מבחינת הזמן ומבחינתנו- לאתגר את הילד במה שכבר חינכנו אותו בעבר.

תקרית זו תפנה את תשומת לב המחנך לב’ נקודות

א.“דע את מקומך” אצל הקטן. [יוסבר מייד בהמשך]

ב.“ויתור ונתינה” אצל הגדול. [יוסבר מייד בהמשך]

ללא יסודות אלו המקרה הנ”ל יחזור על עצמו בצורות שונות, שהרי אי אפשר לשמור על שוויון תמיד בין גדול לקטן. ובפרט שלגדול יש צורך טבעי להיות “גדול”. וכמו כן אי אפשר לנהל שגרה של בית ללא ויתור ונתינה מצד הגדולים.

הדרך להקניית היסודות

א. להפנים לקטן את חובתו לשמוע לגדול, וזאת על ידי הקניית מעמד לגדול במקום ישיבה חשוב יותר, בסעודות שבת ובבית הכנסת, זכות בחירה ראשונה וכדומה, ובאופן כללי נעמוד על כך שהקטן יכבד את הגדול. הפנמה זו לקטן תעזור לו להבין שאין לו מה לקנאות בגדול.

ב. לשדל את הגדול לוותר על ידי יצירת הצלחות קטנות באם יותר, ואחר כך לרוממו ולעודדו על מעשיו, ולבסוף מימלא ימשך ליבו לנתינה.

 

למסירת פדיון נפש
נגישות
בזמן ששבעת הרועים הקדושים באים לחסות בצל סוכותינו,
ולהשרות מרוחם המרוממת עלינו ועל בני ביתינו,
מצווה אותנו הזהר הקדוש להאכיל על שולחננו ‘אושפיזין’ שתרגומו- ‘אורח’, לשמח את ליבו ולשמוח איתו.
למאמר על סוכות לחצו כאן 

 ***

אין באפשרותכם לזמן עני על שולחנכם?

לחצו כאן, ונדבו ‘מעות אושפיזין’,

בכך תזכו להשראת רוחם של האושפיזין הקדושים.